Page 128 - 9322
P. 128
128דבורה פלדמן|
בן רגע הכרתי את התופעה שהיא מדברת עליה .זיהיתי שגם אותי
גידלו להיות כלי לאחרים ,ישות שבאמצעותה יוכלו המתים לחיות
שוב .לא היתה לי הזכות לבעל ּות על חיי שלי ,על רוחי שלי; היה לי
חוב לאנשים שבאו לפניי ,ושנלחמו לשרוד כדי לאפשר את קיומי.
בסיפורי שלי היה עליי לשמור על סיפורם בחיים.
כל אימת ששקעתי בעולם העבר ,שדובר בו בטקסטים שצברתי
במהלך ביקוריי בחנויות ספרים משומשים ,צרם לי לעלות לנשום
אוויר ,להמשיך בחיי היומיום שלי בפינה האמידה והאידילית הזאת
של אמריקה ,שכולם בה סביבי היו שקועים עד צוואר בהווה הנעים,
שעה שחלק בי תמיד נשאר באותה תקופה קיצונית ונשכחת.
בתחילת האביב חגגנו את יום הולדתו השביעי של יצחק .מזג האוויר
היה חמים בטרם עת באותו השבוע; תיכננתי לארח את המסיבה בביתי
כדי שהילדים יוכלו להתרוצץ בחוץ .אמי ,שבשלב ההוא מילאה
תפקיד שולי בלבד בחיי — תפקיד שרק הלך ופחת עם הזמן — באה
ברכבת מניו יורק עמוסה קישוטים ובלונים שמצאה בחנות הכול־
בדולר .אני קניתי את הכיבוד והעוגות.
יום ההולדת של יצחק חל במקרה ביום הסבים והסבתות בבית
ספרו ,אז הורדתי את יצחק ואת אמי בבוקר וחזרתי הביתה לנפח את
הבלונים ולערוך את שאר ההכנות .כשאספתי אותם בצהריים ,הם
הספיקו להכין יחד זר ,כשיצחק בתפקיד המעצב ואמי מפעילה את
אקדח הדבק .הם הסתדרו יפה זה עם זה ,פטורים מן המטען שאמא
ואני גדלנו איתו ְּכמובן מאליו בכל הקשור למשפחותינו .בשביל יצחק
היא היתה פשוט אמא שלי ,פשוט אדם נוסף שאוהב אותו ,וזה היה
נטול סיבוך.
יצחק ידע שאמי לא גידלה אותי ,אבל הוא מעולם לא שאל למה.
הייתי רוצה שיהיה מסוגל לקבל כמובן מאליו ,שאמא תמיד נמצאת
שם בשביל הילד שלה ,אבל כבר יכולתי לומר ,לפי איך שנצמד אליי,
שהוא לא ראה בי את דמות המטפלת הקבועה ,כפי שרוב הילדים
רואים את הוריהם .הוא כבר הרגיש שבאתי מעולם בלתי־יציב נסתר,
והעובדה הזאת צימצמה איכשהו גם את הוודאות בעולמו.
