Page 118 - 9322
P. 118
118דבורה פלדמן|
כל העסק הגיעו א ֹוד ואשתו ,ט ּוריד; שמעתי אותם נכנסים בנקישות
למבואת הכניסה .עד מהרה התמקמה ט ּוריד בשולי המעגל ,הקשיבה
ושאלה שאלות .א ֹוד נכנס ויצא לפרקים כרוח סופה ,גלימותיו ההארי־
ּפוטריות הדרמטיות גורפות אבק מהרצפה" .שמעתי שאת מורדת לא
קטנה ",הוא אמר כשערכנו היכרות" .את היהודייה הנודדת!" הוא
הניף את אגרופו כמבקש להדגים איזה אייקון ,כמו פסל החירות.
זכרתי את המשפחה הנורווגית שפגשנו בגלריה של ריצ'רד .הבת
היתה ציירת שלמדה אצל א ֹוד; הסבתא היתה פעם אומנית מצליחה
מאוד בזכות עצמה ,כך סיפרה לי ,אבל פרשה מאז .היא הושיטה יד
ללטף את פניי ,ונרתעתי מעט מפני הפלישה הזאת ,אבל לא נסוגותי
לגמרי ,אולי משום שבילדותי לימדו אותי לשאת צביטות רבות בלחי
מנשים מבוגרות.
"את יהודייה?" היא שאלה אז ,כמעט בחיבה.
ציחקקתי באי־נוחות ורחקתי מידה" .איך את יכולה לדעת?"
שאלתי בסרקסטיות.
"יש לך כאלה פנים יהודיות יפות ",היא אמרה" .כשהייתי ילדה
היתה לי חברה יהודייה ,אבל היינו צריכים להבריח אותה את הגבול
בזמן המלחמה ,ומאז לא ראיתי אותה שוב ".עיניה הזדגגו כאילו היא
נזכרת במשהו רחוק אך מעיק.
האפיזודות האלה היו הראשונות מני רבות שאני עתידה להיתקל
בהן במהלך ביקורי באירופה .באותם ימים היה מוזר בעיניי,
שהפטישיזם הזה סביב היהודי ּות שלי מעורר בי תחושה זהה לגמרי
בהיותו חיובי־לכאורה כפי שעורר כשבא בדמות ּבור ּות ואנטישמיות.
כולם רצו להגדיר אותי באמצעות יהודיותי ,שעה שאני עצמי נאבקתי
להגדיר את עצמי מחוצה לה .כל אימת שחשבתי שהצלחתי להגיע
לקונצנזוס ,מישהו היה צץ עם הערה כזאת ,ואני הייתי מאבדת את
שיווי המשקל שבניתי בעמל רב .זאת היתה זהות בלתי יציבה במקרה
הטוב ,הזהות הזאת שבבנייתה עסקתי.
בהמשך אותו היום מצאתי את עצמי בבית קפה ליד שער הניצחון,
משקיפה על עצי הפאולוניה העצומים המובילים לכיכר שארל דה
