Page 165 - 9322

‫המורדת — אל החופש בברלין ‪|165‬‬

‫קשרו אותם בקבוצות של חמישה־שישה יחד וירו באחד בלבד; שאר‬
‫הקבוצה היתה נופלת למים וטובעת למוות‪.‬‬

‫קודם שירו בהם‪ ,‬כפו עליהם לחלוץ את נעליהם; גדולות וקטנות‪,‬‬
‫ישנות וחדשות‪ ,‬הן נשארו על גדת הנהר לאחר מכן‪ .‬ה ַּפסלים בראו‬
‫את התמונה הזאת מחדש על ידי הצבת העתקים מדויקים לאורך שתי‬
‫גדות הדנובה‪ .‬במשך שבועות‪ ,‬סיפרה לי אלה‪ ,‬היתה הדנובה אדומה‬
‫מדם‪" .‬הם לא מילאו פקודות של אף אחד‪ ",‬היא אמרה‪" .‬רק רצו‬
‫להיפטר מהיהודים לפני שהעולם ישוב ויתעשת‪ ,‬וההזדמנות תחלוף‪".‬‬
‫תצפיותיי על חיי היהודים בבודפשט היו מעניינות במיוחד‪ ,‬משום‬
‫שעכשיו יכולתי לא רק לדמיין את היהדות שלפני המלחמה‪ ,‬אלא‬
‫גם לראות אותה במו עיניי‪ ,‬שכן הקהילה שנותרה ב ָמקום הוסיפה‬
‫להתקיים כאילו לא חלף הזמן‪ .‬האם רציתי לראות את בתי הדירות‬
‫הנושנים הסובבים חצרות מהדהדות‪ ,‬שמהם גירשו מע ֵני־רפאים את‬
‫קורבנותיהם המתייפחים? הם ניצבו שם‪ ,‬עלובים ומרקיבים כשהיו‬
‫באותם ימים רחוקים‪ ,‬קולות ילדים מהדהדים בחצרות כרוחות‬
‫לכודות‪ .‬האם יכולתי לראות בעיני רוחי את היהודי הטיפוסי‪ ,‬ראשו‬
‫כפוף בענווה‪ ,‬עיניו מושפלות מטה‪ ,‬וכל תנועותיו מוגבלות כמנסות‬
‫למשוך את מקצת תשומת הלב האפשרית? הנה הוא שם מולי‪ ,‬הגבר‬
‫שיצא מהמסעדה הכשרה והכניס את הכיפה לכיס‪ ,‬תוך שהוא בודק‬
‫על סביבותיו אם מישהו הבחין בו‪ .‬מה ידעתי על החיים האלה‪ ,‬שבהם‬
‫יש להסתיר את הזהות‪ ,‬שבהם יש להביט תמיד מעבר לכתף ולחפש‬
‫רודפים מאיימים? לא‪ ,‬מימיי לא ידעתי מצוקות כאלה‪ .‬נכספתי‬
‫להשיל את לבושי החסידי כדי שאוכל להתמזג ולהיות נורמלית‪ ,‬אבל‬
‫מימיי לא חוויתי תשוקה לעשות זאת מתוך פחד‪ .‬הפחד הוא שהשאיר‬
‫אותנו נפרדים כל כך באירופה‪ ,‬ושהמשיך לעשות זאת במקומות כמו‬
‫בודפשט‪ ,‬אבל האם ייתכן שהאיום הזה עדיין תקף לגביי? אפילו אני‬
‫קלטתי לבסוף‪ ,‬שאותם סיפורים של שנאה ורדיפות שנועדו ללמדני‬
‫לשמור מרחק מהגויים‪ ,‬אינם תקפים עוד בעולם החדש‪ ,‬בכור ההיתוך‬
‫של ברוקלין שבה גדלתי‪ .‬השאלה היתה‪ ,‬האם זה נכון בכל מקום אחר?‬
‫האם אירופה השתנתה כלל‪ ,‬או שמא היא עדיין אותו המקום שתיארה‬

‫סבתי?‬