Page 170 - 9322
P. 170
170דבורה פלדמן|
הכול מרגיע ,לאחר המתח הפסיכולוגי שהלך ונבנה בי מאז תחילתה
של הנסיעה הזאת .סיפרתי לו על הסיבה האמיתית לבואי לשוודיה,
לאחר שבתחילה חששתי שרצינ ּות המטרה ואזכור השואה ידחו אותו.
אבל הוא גילה אהדה וסקרנות ורצה לעזור ,אמר לי לאן ללכת ביום
שני בבוקר ,ואפילו צייר לי מסלול במפה.
ביום שני אריק הלך לעבודה ,ואני נסעתי באוטובוס לכתובת
שכתב לי ,שהיתה מרכז הארכיונים הראשי .בדלפק המודיעין יידעו
אותי ,שהמחלקה שאני מחפשת סגורה בחדר מיוחד ,ורק למומחה אחד
יש גישה אליה ,וצריך להתקשר אליו שיבוא .המתנתי קצרת סבלנות
במשך שעה עד שהגיע .גבר גבוה ורזה בגיל העמידה ,אפור־שיער
ומזוקן שעורו חיוור כסיד ,לקח ממני בלי אומר את הכרטיס שניתן לי
ונעלם למשך עשרים דקות.
הוא חזר עם קופסה לבנה דקה ופתח אותה על השולחן לפניי.
"מצטער ,אבל זה כל מה שהצלחתי למצוא ",אמר בהיסוס באנגלית
במבטא כבד ,ושלף מהקופסה תיקייה עבה שהכילה צרור מסמכים על
אודות סבתי ,כולם בשוודית .הייתי נטולת דיבור מרוב שמחה על
האוצר הלא צפוי הזה .קיוויתי לרשומה בת עמוד על שהותה הזמנית
במדינה ,במקרה הטוב .עמדתי להרעיף על הארכיונאי חיבוק ספונטני,
והוא כמעט קפץ מעורו בבהלה.
"אין לך מושג עד כמה זה משמעותי בשבילי ",אמרתי.
הוא נסוג ועיניו נפערו בדריכות" .בבקשה ",הוא אמר ברגע שהגיע
למרחק בטוח ,והמשיך לצעוד לאחור עד שיצא לגמרי מהחדר.
מאוחר יותר פרשנו אריק ואני העתקים של המסמכים על שולחן
המטבח ,והוא סייע לי בתרגום הראשוני .היו דפי עד ּות על חוויותיה
לאורך המלחמה ,שוודאי נאספו בידי המשטרה הבינלאומית .התרגום
היה מסורבל ,אבל כמעט יכולתי לשמוע את סבתי אומרת את הדברים
בקול רם .העדות נגבתה בגרמנית ,כך נאמר במסמך .האם באמת
דיברה גרמנית בסיסית ,או שמא מדובר ביידיש? מימיי לא שמעתי
אותה מדברת מילה בגרמנית .לא ייתכן שדיברה את השפה הזאת,
שפתם של האנשים ההם .לא ,זאת בטח היתה דייטשמעריש ,אותה
