Page 174 - 9322
P. 174
174דבורה פלדמן|
בלי ספק לא היו מטעמים הונגריים מסורתיים ,ולא ייתכן שהועברו
אליה מ ִאמה ,כפי שטענה .נכנסתי להזמין קפה ואת אחת העוגיות
העגולות דמויות התחרה שזכרתי .הן היו דבוקות זו לזו בשמנת ,לא
טבולות בשוקולד כפי שנהגה להכינן.
"את יהודייה?" שאל אותי בעל המקום ,גבר סיני בעל ֹשער שֹיבה,
כשהביא לי את הקפה .לרגע עברה בי מחשבה מבוהלת שמישהו ִיידע
אותו שאולי אבוא ,אבל מיד סילקתי את האיוולת מראשי.
"כן ",עניתי בנימה זהירה.
"את אמריקנית?" הוא שאל ,ביתר התלהבות הפעם.
"כן ",אמרתי שוב.
"ידעתי! את נראית בדיוק כמו וודי אלן!"
אני נראית כמו זקן רגזן — נפלא ,חשבתי.
"את צריכה לפגוש את ליאון ",הוא דחק בי" .הלקוח הכי טוב שלי.
בא כל יום .גם כן יהודי".
"בטח ",אמרתי ,וחשבתי לעצמי שיהודים הם ודאי מצרך נדיר
כאן ,אם הוא סבור שעלינו לדבוק זה בזה.
ליאון התברר כזקן פטפטן ותאוותן משהו ,רווק ערירי שמוסיף
להתנהג כבן־עשרה ,רחוק שנות אור מן הזקנים המכובדים והרציניים
שבסביבתם גדלתי .בן שמונים ושש ,בדיוק בגילה של סבתי .הוא הגיע
לשוודיה כפליט מברלין בהיותו בן שמונה ,לפני המלחמה .הוא סיפר
שמעולם לא התחתן ,אבל עכשיו הוא מתחרט על כך .הוא לא אוהב
פמיניסטיות ,כך יידע אותי ,כמבקש להזהירני מראש.
"אתה זוכר את הניצולים?" שאלתי בניסיון להרחיק את השיחה
מדעותיו הפוליטיות המיושנות" .כשהם באו הנה אחרי המלחמה?"
"ברור שאני זוכר .לא יכולנו להתעלם מהם ,אף על פי שהם מאוד
נשמרו לעצמם ,אבל אני חושב שזה היה בעיקר מפני שהם פחדו מכל
אחד אחר .היתה להם מין בטן נפוחה כזאת ,את יודעת".
"בגלל ההלם של התזונה הפתאומית?"
"אני מניח .הם אכלו הרבה .הם היו רעבים כל הזמן .הם כולם ניסו
להעלות במשקל בצורה כפייתית".
התמונה של סבתי שמצאתי בתיקייה שלה בריקסארקי ֶבט ,שצולמה
