Page 173 - 9322
P. 173
המורדת — אל החופש בברלין |173
במקומו על כל אדם שהוא ,עד כדי כך לא מציאותי היה בעצבותו
הדואבת.
הבית שבו עמדה וחייכה למצלמה היה סגור עכשיו וזקוק לשיפוץ.
דיירי העיירה הקטנה היו כולם אזרחים ותיקים .אריק ניגש לאישה
שישבה בכיסא נדנדה במרפסת ביתה וניסה להראות לה את התמונות
שברשותנו; הוא שאל אותה בשוודית אם היא יודעת משהו על התפקיד
שמילאה העיירה אחרי המלחמה.
האישה היתה מבוגרת מסבתי ,ונראתה סנילית וכבדת שמיעה,
אבל כעבור כמה ניסיונות זהירים נראה שהבינה את אריק .היא
הסבירה באיטיות ,כאילו נאבקת להיזכר במילים ,שהיתה כלה צעירה
כשהביאו הנה את הפליטים ,והצביעה על כר עשב מגודל פרא
שהתחיל היכן שהרחוב שלה נגמר" .סגרו אותם מאחורי גדר ",היא
הסבירה" .בהתחלה ,כדי לוודא שהם לא חולים .היתה גדר תיל סביב
כל השטח .אני זוכרת שראיתי אותם מאחורי הגדר ,אבל אף פעם לא
דיברתי איתם ,והם לא דיברו איתנו .אחרי שנה בערך כולם נעלמו,
הועברו למקום אחר".
אז גם כאן הם היו כלואים ,קלטתי ,והגילוי הזה השפיע עליי
גופנית; כאילו הנחיתו אבן בבטני .רציתי לבכות ,אבל לא רציתי
שאריק יראה אותי וזה יכביד עליו ,אז הסתובבתי והלכתי במהירות
לעבר האחו הצומח פרא ,כמבקשת לבחון אותו מקרוב .בקצה הרחוב,
תחת שיחים קוצניים ומטפסים שמנים ,היו קבורים שרידיה של
גדר תיל ,שזורים בעלווה .נגעתי באחת מקנוקנות המתכת ,שהזמן
ומזג האוויר עיוותו את צורתה ,וחשבתי על הרגע ההוא לפני שנים,
כשקנוקנת דומה לה ננעצה בעור כף־ידי ,ולרגע קצר אחד רציתי
לנעוץ את זו בצלעותיי ,כדי להרגיש ולו להרף משהו חזק יותר מן
היגון המוחץ הזה.
למחרת בבוקר אריק חזר לעבודה ,ואני שוטטתי בלי מטרה בשכונה
שלו ,ס ֹודרמאלם .עליתי בה ֹורנסגאטן ,ועצרתי מול חלון "קפה גיפי"
לאחר שהבחנתי במאפים רבים המוכרים לי מילדותי ,מוצגים בתיבת
הזכוכית בפנים .סבתי נהגה להכין אותם ,אבל מי לימד אותה איך? הם
