Page 179 - 9322
P. 179
המורדת — אל החופש בברלין |179
זכרתי שבמהלך לימודיי ב"שרה לורנס" פגשתי אישה צעירה שעבדה
כמלכת סאדו במרתף במנהטן ,שגילתה את אוזני שהיא זוכה לביקורים
חוזרים ונשנים של "רבנים" מהחצר שלי ,שרוצים שתתחפש לנאצית
ותלקה אותם.
"לא כל מי שיש לו זקן הוא רב!" אמרתי ,אבל האנקדוטה נשארה
איתי ,והגיתי בה זמן מה .האם באמת היו גברים בוויליאמסבורג,
שגדלו בבתיהם של ניצולי שואה ,שביקשו לתת פנים לרודפים שירשו
ולחוות מחדש את הכאב שסבלו הוריהם וסביהם? האם היה בדחף רק
אשמה של ניצולים ,או שמא משהו אפל יותר ,וארוטי יותר? חשוב
מזה ,האם גם אני סובלת מאותו מכאוב?
מעולם לא ניסחתי לעצמי תשוקה לכאב ,אבל הבחנתי שאני
נמשכת לתחושת כוח ,הן בעצמי והן באחרים .משהו בי זעק אל המקל,
ואל ההזדמנות לגבור על מי שמחזיק בו .כמובן ,ייתכן שיש תשובה
פשוטה יותר — נשלטתי ונכפיתי כילדה ,וזאת היתה ההזדמנות שלי
לחיות מחדש את החוויה עם סוף אחר .ואף על פי כן ,היה גם משהו
מפתה מאוד באפשרות לוותר על כוחי כדי לשוב ולהשתלט עליו,
גדול פי עשרה .שכן עם הכוח ששב אליי קיבלתי גם את דמו ורוחו
של האויב שביקש לגזול אותו ממני — בעצם העובדה שהפסיד ,הוא
ויתר על כל עוצמתו שנמסרה לידי.
ָנ ַחתי בווינה והמשכתי ישר להא ּו ּפט ּבאנה ֹוף ,ושם קניתי כרטיס גמיש
למינכן .עליתי על רכבת שנוסעת לכיוון ,ומצאתי את עצמי יושבת
מול בחור צעיר נאה ששמו מרטין ,בהיר־שיער וכחול־עיניים ,שלא
קלט שהגרמנית שדיברתי היא יידיש .כשהשתמשתי באיזו מילה
מוזרה שלא הבין ,הוא הניח שאני דוברת איזה ניב הרים מוזר .הסברתי
לו שאני אמריקנית ,אבל סבי וסבתי עדיין דיברו בניב העתיק הזה,
ובשלב מסוים שאלתי אותו ,בתמימות ובאגביות ,אם יש אנטישמיות
באוסטריה .עיניו נפערו באי־אמון" .פה? מה פתאום! אף פעם לא
היתה פה אנטישמיות .את מבלבלת אותנו עם הגרמנים ".הדרך שבה
אמר את הדברים ,בשכנוע כן ועמוק ,הבהירה שהוא מאמין בהכרזתו
באמת ובתמים.
