Page 182 - 9322

‫‪ 182‬דבורה פלדמן|‬

‫לקחת את המזוודה‪ ,‬ושעה שהגעתי אל הצומת המשולש ששררה בו‬
‫דממה מפחידה‪ ,‬נעצרתי בבת אחת לפני חציית הכביש כי פתאום עלה‬

‫בי מעין פלשבק‪.‬‬
‫אלא שלא היה מדובר בזיכרון שלי‪ .‬לא ייתכן שהיה‪ ,‬כי התמונה‬
‫שעלתה בראשי עכשיו‪ ,‬שלי לבושה סרפן קפלים‪ ,‬עם שתי צמות‬
‫ארוכות קשורות בסרט‪ ,‬נגררת ברחוב דומה לזה בדיוק בידי אישה‬
‫בגיל העמידה בחצאיות ארוכות‪ ,‬כובע נוטה על ראשה ומותניה‬
‫חבוקים באיזה אביזר בלתי נראה‪ ,‬לבקר אישה זקנה על ערש דווי —‬
‫אפילו לא היתה מתקופתי‪ .‬ההרגשה היתה כאילו אני זוכרת משהו‬
‫שקרה לפני מאה שנה‪ ,‬בעיר שמימיי לא ביקרתי בה‪ ,‬מוקפת מבנים‬
‫אדריכליים שלא ראיתי מעולם‪ ,‬רואה את פניהם של בני משפחה‬
‫שלא זיהיתי‪ .‬עמדתי נטועה בפינת הרחוב ובהיתי בבניין שהעלה‬
‫בי את החיזיון המוזר הזה‪ ,‬בית דירות ישן צבוע בגוון חיוור מאוד‬
‫של לילך ולבן בשוליו‪ ,‬חלונותיו כהים ונטולי תנועה‪ .‬מדוע התנפלו‬
‫עליי עכשיו רגעי הדז'ה־ו ּו הכל כך מוזרים האלה? האם זה זיכרון‬
‫שירשתי או שהמצאתי על בסיס שלל סיפוריה של סבתי? האם תססו‬
‫בקרבי כל השנים? האם עלו עכשיו לפני השטח כדי שיהיה אפשר‬
‫להסירם‪ ,‬כמו שראיתי את סבתי מסלקת את השומן ממרק העוף?‬
‫למרות יום הקיץ החמים‪ ,‬רעדתי עכשיו כמו עקב צינה עמוקה‪,‬‬
‫ומיהרתי כל הדרך לתחנת הרכבת‪ ,‬אף על פי שלא היתה לי סיבה‬
‫למהר‪ ,‬משום שהרגשתי כאילו יש בעיר הזאת רוחות רפאים שאני‬
‫מוכרחה להתנער מהן‪ .‬חשבתי שאם אשאר עוד רגע אחד נוסף‪ ,‬הן‬

‫ייצמדו אליי כמו דיבוק‪.‬‬

‫עליתי לרכבת של ‪ ÖBB‬שנסעה מערבה‪ ,‬אבל לא הצלחתי להבין אם‬
‫מינכן היא היעד הסופי או שהרכבת ממשיכה מעבר אליה‪ .‬הרמקול‬
‫הכריז על התחנות מבעוד מועד‪ ,‬והיה עליי להיות מוכנה לרדת בכל‬
‫רגע‪ ,‬מאחר שהדלתות נפתחו רק לדקה או שתיים לפני שהרכבת‬
‫המשיכה בדרכה‪ .‬כל אימת שנכנסנו לתחנה בדקתי במסך וחיפשתי‬
‫את השלטים בתחנה כדי להבין היכן אנחנו נמצאים‪ .‬בשלב מסוים‬
‫הרמתי את עיניי וראיתי את המילים ‪ München Hauptbahnhof‬על‬