Page 186 - 9322
P. 186
186דבורה פלדמן|
בסופו של דבר הטלפון שלי רטט" .תבואי מעבר לפינה ",כתב
מרקוס" .אני חונה מחוץ ל'סטארבקס'".
לא רציתי לחצות שוב את ההמון" .אתה יכול לבוא לפגוש אותי
בכניסה?" שאלתי" .אני מרגישה קצת מוצפת".
הוא בא .הרמתי את עיניי והוא היה שם ,מסיבי בלי להיות מאיים,
החיוך השובב לא מש מפיו לרגע .עדיין לא ידעתי להסביר את
הרגשתי אז ,הרגשה שלא חוויתי מעולם עד לאותו הרגע ,להתבונן
בפנים חדשות לגמרי מתוך שכנוע שהן איכשהו מוכרות לי להפליא.
הסתכלתי עליו ,ובן רגע הרגשתי כאילו הכרתי אותו מאז ומעולם.
התווכחנו מי משנינו יישא את המזוודה שלי בגשם.
"אני פמיניסטית .תן לי לעשות את זה בעצמי".
"זהו בדיוק ",הוא אמר" .תהיי פמיניסטית טובה ותשתקי".
התקוטטנו כך כל הדרך למכוניתו ,ובנסיעה למלון שהזמנתי בו
חדר ,ובסופרמרקט שנכנסנו לקנות בו מצרכים .הקנטנו והתווכחנו
וצחקנו ,מפסיקים רק לצורך השיחות הנחוצות עם הקופאית ופקיד
הקבלה במלון .לא יכולנו להסיר את עינינו זה מזה.
אכלנו בחיפזון בחדר ,תוחבים לפינו פרוסות עבות של לחם חם
כהה מרוח בגבינת עזים שמנתית .ישבנו לאכול על שולי המיטה,
ובאורח בלתי נמנע נפלנו עליה אחרי שניגבנו מברכינו את הפירור
האחרון .אני זוכרת שלא הייתי מסוגלת לחשוב לעשות שום דבר אחר.
הרגשתי כאילו כישפתי לעצמי איזה מין גולם ,כליא־ברק לתסביכים
ולהשלכות שלי.
הסיפור ההוא שגדלתי איתו ,הסיפור שהאמנתי בו זמן רב כל כך,
שיש אומה שלמה של אנשים מעבר לאוקיינוס האטלנטי שעדיין
בוערת משנאה כלפיי בגלל יהדותי ...ובכן ,זאת הסיכה שניפצה את
הבלון ההוא .חום עורו על עורי ,החיוך בעיניו ,תנועותיו המבוישות
— אלה עשו אותו אנושי בצורה שלעולם לא הייתי מסוגלת לתפוס
באופן אינטלקטואלי .באותם הרגעים שום קווים לא חצצו בינינו ,לא
גזעיים ,לא תרבותיים ולא רגשיים.
היתה לי תחושה כאילו פצע ישן מאוד מתחיל להיסגר .עצבים
עיקצצו וניעורו לחיים ,עוויתות עברו בשרירים שהרעידו ,וכל גופי
