Page 189 - 9322
P. 189
המורדת — אל החופש בברלין |189
"לא נראה לך ששם הרבה יותר הולם לאנדרטה יהיה 'קורבנותינו',
או אולי 'קדושינו המעונים'? גיבורים — אתה לא מבין את המשמעות?"
הוא משך בכתפיו .מזווית עיני הבחנתי בנער עם שיער בלונדיני
קצוץ מעיף לעברי מבטים בגנבה .האם הבין מה אמרתי? האם היה
גלוח־ראש? הפניתי את תשומת לבו של מרקוס אליו.
"אל תדברי בקול רם כל כך ,כן?"
"אבל זאת הנקודה! אני צריכה לחשוש לדבר על זה ,כאן ,היכן
שזה קרה? במקום שבו אמור להיות החינוך הטוב בעולם לתולדות
השואה? אתה רואה כאן אנדרטאות לגיבורים היהודים שמתו?"
אבל לא היו כאלה ,לא בעיירה הזאת ,ולא בשום עיירה בווארית
קטנה אחרת שביקרנו בה באזור .לא העליתי את הנושא שוב ,אבל
החלטתי שהיעדר זיכרון הוא סוג של הכחשה .להימנע מהנושא הוא
להעמיד פנים שהדבר לא קרה מעולם ,ובמובן הזה ,בוואריה היתה
דומה לאוסטריה — נע ָשה נוח לשכוח ,או ליתר דיוק ,לשכתב .לא
היה הוגן להטיל על מרקוס את האחריות לכך ,אבל אף על פי שלבדנו
בחדר לא היו שום קווים משורטטים בינינו ,בחוץ היה קל יותר לראות
אותו כאילו הוא עומד מעברו האחר של איזה מפרץ עצום.
בהגיע שעת ארוחת הערב הלכנו למזנון ,מערה מסוידת לבן
שנחצבה בצדו המזרחי של המתחם .האווירה בפנים כבר היתה
תוססת ,עם נקישות כוסות בירה ,וצלחות וסכו"ם שמוינו מאחור,
ופטפוטם החי של סועדים .כל השולחנות היו מלאים ,שכן המסעדה
היתה פתוחה גם לציבור הרחב ,אבל ג'ינה הבחינה בנו .היא ניגשה
אלינו מלכותית בשמלה שהגיעה עד קרסוליה ,שערה אסוף בטורבן
משי.
"בואו החוצה ",היא אמרה" .אני תמיד שומרת שולחן מיוחד
לאורחים".
יצאנו בעקבותיה מהדלת האחורית אל חצר סגורה מלאה שרכים
מרשרשים ומוארת רק בשרשרות נורות קטנות התלויות בין העצים.
תחת שמשייה רחבה ניצב שולחן בודד ,שפניו עשויים קורות עץ
ארוכות ומכוסים ברדיד לבן .ורדים אדומים צפו בקערה במרכזו.
שלושה גברים כבר ישבו לשולחן ושתו יין אדום מגביעים נטולי רגל.
