Page 180 - 9322

‫‪ 180‬דבורה פלדמן|‬

‫הוא גר בזלצבורג‪ ,‬ומשנזכרתי פתאום בסיפורים הססגוניים שטווה‬
‫גרגור פון רצורי סביב המקום הזה ברומן הנפלא שלו "זיכרונות של‬
‫אנטישמי"‪ ,‬שהשפיע עליי לא פחות מבומבה אדירה בראש‪ ,‬החלטתי‬
‫לרדת שם גם אני ולהעביר בעיר לפחות לילה אחד‪ .‬בערב המסוים‬
‫ההוא שרר בעיר בלגן של שיכורים ומוזיקה חיה‪ .‬התקיים בה איזה‬
‫פסטיבל; הרחובות היו סגורים לתנועה‪ ,‬וגברים גסי רוח ב ֶל ֶדרה ֹו ֶזן‬
‫התקהלו סביב שולחנות בר שהוצבו ברחוב‪ ,‬שעה שמלצריות‬
‫בדירנדלים הטיחו מגש אחר מגש של בירה לפניהם‪ .‬האנשים נראו‬
‫אדומי לחיים ותוססים; הם רקדו בכיכרות ציבוריות וצחקו בקולניות‬
‫וחבטו זה על גבו של זה‪ .‬התנועעתי כמין צל קודר בקהלם‪ ,‬כשמשקל‬

‫בלתי מוסבר מכביד על גבי‪ .‬שמחתם העציבה אותי‪.‬‬
‫נזכרתי בקולו הבלתי נשכח של גיבורו של רצורי‪:‬‬

‫זלצבורג בקיץ ‪ 1937‬היתה פשוט איומה‪ .‬היא היתה מלאה‬
‫וגדושה ביהודים‪ .‬הגרועים שבהם באו מגרמניה כפליטים‪,‬‬
‫ולמרות מכוניות המרצדס העמוסות מטען שהגיעו בהן‪,‬‬
‫התנהגו כאילו היו קורבנות לרדיפה אכזרית‪ ,‬ועל כן יש להם‬
‫הזכות לשרוץ למאות בקפה מוצרט‪ ,‬להעביר ביקורת על כל‬
‫דבר ועניין ולהשיג את כל מאווייהם מהר ובזול יותר — אם לא‬
‫בחינם — מכל אחד אחר‪ .‬הם דיברו באותה התנשאות ברלינאית‬
‫מיוחדת שעולה על עצביו של כל מי שגדל באוסטריה‪ ,‬ואוזניי‬
‫החדות גם הבחינו בקלות בסלנג היהודי ברקע‪ ...‬יכולתי‬

‫לטבוח את כולם‪.‬‬

‫מובן שאתם יכולים לשמוח עכשיו‪ ,‬חשבתי בזעף בעודי מנסה לפלס‬
‫לי דרך בתוך קבוצה רעשנית בלדהוזן‪ .‬כל היהודים אינם‪ .‬הרגשתי‬
‫כאילו כל פרצוף שנתקלתי בו היה יכול להיות דמות ב"זיכרונות‬
‫של אנטישמי"‪ ,‬כי אם יש משהו שלמדתי מהספר ההוא‪ ,‬הרי זה‬
‫שאנטישמיות היא טפיל שאורב אפילו במשובחים שבטיפוסי אנוש —‬
‫השאלה תמיד היתה לא ִאם‪ ,‬אלא באיזו מידה יכרסם את דרכו החוצה‬

‫ויותיר שובל רקב בעקבותיו‪.‬‬