Page 234 - 9322
P. 234
234דבורה פלדמן|
היהודי ג'ונתן ,עוד ניו יורקי שהשתיל את עצמו בניו אינגלנד
הכפרית ,במאפייה המקומית ,והודעתי לו שאני עוברת .הוא היה המום
משציפיתי.
"איך את יכולה לעבור לחיות שם ,כיהודייה? אני פשוט לא מבין
את זה ...את באמת חושבת שתוכלי להיות מאושרת שם?"
"מה חשבת כשעברת הנה עם בעלך לפני עשר שנים? שכל
הוואספים הקפוצים פה יחבקו אותך על תקן של תוספת צבע
מקומית?" עניתי.
"אחת־אפס ",הוא אמר" .אני מניח שאנשים כמוך וכמוני פורחים
מול אתגרים".
הסתכלתי עליו צועד למכוניתו ,עמוס קפה ודונאטס .ידעתי שעבר
עליו גיהינום מוחלט עד שזכה להתקבל בקהילה המקומית כשהגיע.
ואף על פי שעלה בידו להשתלב בה לאיטו ,תהיתי אם הוא מודע
לגבולות ההשתלבות הזאת ,ואם אכפת לו מהם .אולי אי־ידיעה ,או
לפחות היכולת לחסום את הידיעה ,זאת מתנה .החלטתי שעבורי
היא תהיה דווקא ההפך הגמור .לנסוע למקום מלא אאוטסיידרים
ולחיות במלואה את חוויית ההידחקות לשוליים — זה יהיה אימוץ של
האאוטסיידריות בהתגלמותה.
היה קשה יותר משציפיתי למצוא דירה בברלין ,במיוחד מרחוק כל
כך וכשרק האינטרנט עומד לרשותי ,אז כשהופיעה פתאום מודעה
ב"קרייגסליסט" בדבר ,Zimmer Altbau mit Balkon 3.5חתמתי
מיד על חוזה ,בצירוף ההבטחה לשלם במזומן עם קבלת המפתח,
מתוך תקווה לא־מבוססת שאין מדובר בתרמית .דיברתי עם משכיר־
המשנה בטלפון ,והוא נשמע לי אמיתי ,ואף על פי שהדירה היתה
ממוקמת בנ ֹוי ֶקלן ,שכונה שעדיין לא ראיתי במו עיניי ,כששאלתי
אותו עליה הוא פשוט ענה" ,את מניו יורק ,נכון? אז נויקלן היא כמו
ניו יורק ".זה עתיד להתברר כנכון ,אם התמונה של ניו יורק שבעיני
רוחכם היא של הרבעים המרוחקים ביותר בה...
מכרתי את רוב הרהיטים שלי ,ואת מה שלא הצלחתי למכור
נתתי לריצ'רד ,שידעתי שיוכל לנצלם היטב .לא אוכל להכחיש את
