Page 239 - 9322
P. 239
המורדת — אל החופש בברלין |239
שבו אירופאים מתעקשים לשתות את הקפה ולאכול את הארוחות
מחוץ לכותלי בניינים בכל שעות היום ובכל העונות ,בלי קשר למזג
האוויר .הייתי המומה בפריז למראה אנשים המצטנפים תחת אוהלי
פלסטיק בגשם ,מתחממים אך בקושי תחת תנורים .בברלין ,אנשים
כמעט שלא נכנסו ויצאו בריצה לקנות את קפה הבוקר או כריך מהיר
כפי שעשו בניו יורק .תחת זאת הם ישבו ,לפעמים שעות ,עישנו
סיגריה או עילעלו בעיתון; היו שישבו בפינה עם ספר וספל קפה קר
וריק יום תמים ,כמדומה; אחרים התקבצו בדבוקות בחוץ ,פיטפטו
או הביטו בעוברי אורח שחלפו על פניהם .בית הקפה במרחק כניסות
אחדות מדירתי ,שנעשה עתה למבצרי בתחומי הג'ונגל האורבני של
נויקלן ,נקרא " ֶאס ֶּפָרה"" ,לחכות" בספרדית ,בקריצת עין למיקומו
בתחנת אוטובוס .רבים שילבו את ההמתנה לאוטובוס עם קפה
וסיגריה או קרואסון על אחד משרפרפי ארגזי־הפירות תחת הסוכך
האדמדם.
התחלתי לשבת ב"אספרה" לצפות בעולם סביבי ,לחדד את
המיקוד כדי להופכו למ ּו ּכר ונוח יותר .היה זה שם שהתחלתי
לכונן את חבר ּותי עם העיר ,עם האנשים ,שכמוני באו לבית הקפה
למנת הקפאין וההתרועעות היומית ,אומנים שעבדו על פי לוחות
זמנים לא שגרתיים ,סטודנטים ומתמחים שהתקיימו על הכנסות
מינימליות ,ואינטלקטואלים מבוגרים יותר שדנו בפוליטיקה ובפנים
המשתנות של השכונה ,של העיר ,של העולם .בית הקפה נעשה
עבורי יקום מיניאטורי ,מעין צומת דרכים רב־כיווני למגוון הרחב
של תושבים ,שבילו בו חלק קטן מיומם לפני שהמשיכו הלאה .אף
על פי שבאותם חודשים היה אפשר לומר שישבתי בלי לזוז ,הרגשתי
כאילו עם כל יום שעובר ,תפיסתי את העיר הולכת ומעמיקה .פעם
נוספת עשיתי את מה שעשיתי במנהטן .פשוט ישבתי והתבוננתי
בשקט ,מניחה ַלכול לשטוף סביבי וממתינה שהעיר תספר לי את
סיפורה.
יומיים אחרי שמבצ ֵעי הפיגוע ב"שארלי ֶה ּבד ֹו" בפריז אותרו ונהרגו,
ישבתי בחלון הרטוב־מגשם ב"אספרה" וקראתי את הדיווחים בעיתון,
