Page 244 - 9322

‫‪ 244‬דבורה פלדמן|‬

‫בכל פעם שהופעתי בחדר ההמתנה בבית ‪ ,C‬קומה ‪ ,2‬הרגשתי כאילו‬
‫אני מתחננת לאישור להישאר‪ ,‬וכשעשיתי זאת רוחה של סבתי כמו‬
‫עלתה מתוכי כמין שד זועם‪ .‬התמלאתי תחושת השפלה וסלידה‬
‫נוכח הכניעות שבה נהגתי במדינה שפעם העמידה את אבותיי במצב‬
‫הכניעות האולטימטיבי‪ .‬תמיכתם הבלתי מתפשרת של חבריי החדשים‬
‫היא שנתנה לי את הכוח הנחוץ להמשיך בתהליך עד סופו‪ .‬בסופו של‬
‫דבר עתיד המוציא לאור לגייס את עזרת שותפו כדי שזה יאיים על‬
‫הפקיד הממונה על התיק שלי — כל שנדרש היה החליפה שלו ושם‬
‫משפחתו האריסטוקרטי כדי להסיר כבמטה קסם את המכשולים בדרך‬
‫לקבלת ה ָאא ּו ֶפנתאלטסטי ֶטל‪ .‬אבל זה יקרה רק תשעה חודשים לאחר‬

‫הגעתי‪ ,‬ועד אז צפויים לי הרבה ביקורים מכאיבים‪.‬‬
‫נמלאתי ענווה כמובן כשעמדתי בתור בשוק הדו־שבועי בתעלת‬
‫לנדֶוור כדי לקנות לעצמי פלאפל עם כל התוספות ב־‪ 1.75‬יורו‪,‬‬
‫ושוחחתי עם המוכר החביב שמוצאו מרמאללה‪ ,‬אך נולד וגדל במחנה‬
‫פליטים בלבנון‪ .‬נתקפתי עצב כשנודע לי‪ ,‬שאף על פי שסביו וסבותיו‬
‫היו אלה שאיבדו את בתיהם‪ ,‬הוא עדיין חווה את העולם כפליט שני‬
‫דורות לאחר מכן‪ .‬הוא קיווה להשיג אשרת שהיית־קבע בגרמניה;‬
‫לאחר שכבר ויתר מזמן על בניית חיים בטריטוריה מוכרת‪ ,‬הוא היה‬
‫מוכן להתפשר על כל מקום שיסכים לקבל אותו‪ .‬נסיבותיו ניצבו‬

‫בניגוד חד לנסיבותיי שלי‪.‬‬
‫עבור מישהי כמוני‪ ,‬שגדלה אצל ניצולי שואה והיתה מודעת‬
‫עמוקות ליגון המיוחד במינו הנלווה לעקירה‪ ,‬הרגשתי חמלה מהולה‬
‫באשמה‪ ,‬אי־נוחות ומבוכה רבה‪ .‬מצד אחד‪ ,‬האיש הזה שהגיש לי‬
‫פלאפל ניסה לראות אותי כאדם ולא כאויב‪ .‬לפחות כך הרגשתי כשיצא‬
‫מגדרו לחייך ולהתלוצץ איתי שעה שגילגל את הלאפה‪ .‬הדינמיקה‬
‫הזאת שהתקיימה "בינינו" ו"ביניהם" היא כזאת שרק "אנחנו" היינו‬
‫מודעים אליה מאוד‪ ,‬ורק באירופה נהייתי מודעת לה פתאום ובלי‬
‫הפסקה‪ .‬אף אחד משנינו‪ ,‬לא אני היהודייה ולא הוא הפלסטיני‪ ,‬נתפס‬
‫אי־פעם כאינדיבידואל העצמי שהוא מחוץ לבועתו הטעונה — כי‬
‫בקרב שאר העולם‪ ,‬השיחה על אודות אופי הקשר בינינו היתה ספוגה‬
‫מאוד בזהויות הפוליטיות שלנו ובכל ההשלכות הנלוות אליהן‪ .‬זה‬