Page 247 - 9322
P. 247
המורדת — אל החופש בברלין |247
מיושנות ומגוחכות .העניין הוא לא הלחם ,אמרתי לו .העניין הוא
התיאוקרטיה.
עד תום השבוע הראשון שלי בישראל התחוור לי ,שלא זו בלבד
שהסמכויות שנאבקתי להשתחרר מאחיזתן נהנות ,עקב תנודות
חריפות ביחסי המידות הדמוגרפיים ,מכוח גדל והולך במדינה הזאת,
אלא שלמרות ה ְּפטורים שהאוכלוסייה החילונית הק ֵטנה באופן יחסי
עדיין נהנית מהם ,יש משהו שאיננו רק משחרר ,אלא גם מגביל
להחריד בלהיות מוקפת אך ורק באנשים בעלי אותה הזהות האתנית.
איך אפשר לטפח הרחבת הדעת — שהיתה בעיני סבי המפתח לאושר
אישי — בסביבה צרה ומגבילה כל כך?
כבר לא הרגשתי מאוימת מצד הישראלי שלעג למעמדי כיהודייה
גולה; תחת זאת ,עכשיו ריחמתי עליו ,הלכוד בתחומיה הצרים של
בריכה חברתית רדודה ,שמונעת ממנו לממש ולטפח קשר לעולם
שמוביל לצמיחה והתפתחות .אינני יהודייה גולה ,כך קלטתי ,שעה
שעשיתי את דרכי אל הכותל ונשלחתי לעזרת הנשים מאחור ,שעה
שירקו עליי ברחובות ירושלים אף על פי שהייתי לבושה בצניעות.
דווקא ישראל היא המקום שבו הרגשתי גולה יותר מכול ,גולה
מן העצמי האמיתי שלי ,גולה מאומץ הלב והנאורות של מורשת
התפוצות ,מנוכרת למנעד המגוון של החוויה היהודית.
קלטתי שאני מתגעגעת לברלין באופן שמעולם לא התגעגעתי בו
למקום בעבר .רציתי ללכת הביתה ,ואני אומרת זאת כך במתכוון,
משום שמימיי עד לאותו הרגע לא חשתי תשוקה בוערת שכזאת לחזור
למקום שממנו באתי .מעולם ,אף לא פעם אחת .לא כשעזבתי את
הקהילה שלי ,לא כשעזבתי את מנהטן ,ולא כשעזבתי את ניו אינגלנד.
אבל עכשיו הרגשתי כמיהה חדשה וזרה :לחזור.
כש ָנ ַחתי בברלין הורדתי את המזוודה בדירה ,ורגעים אחדים לאחר
מכן כבר ישבתי על ספסל בחזית קפה "אס ּפרה" עם הפנים לשמש,
ושתיתי לימונדה .ומי עבר פתאום אם לא המשורר ,שלהליכותיו
העדינות התגעגעתי במהלך אותם שבועיים .זמן קצר לאחר מכן
הצטרפה הסטודנטית חומת־השיער בעלת החיוך המרומם וההילוך
