Page 242 - 9322
P. 242
242דבורה פלדמן|
במגע איתם .אולי אפילו חיפשתי בצורה לא מודעת אישור לחשד
הזה ,רציתי שברלין עצמה תוכיח לי שהקול הישן בראשי ,שהשתולל
עכשיו כשיכור זועם ,צודק אחרי הכול .כי אם בחנתי את המעבר
בכנות ,היה מדובר בצעד לא הגיוני וחסר כל בסיס ,תנועה בכיוון
ההפוך ,אל העבר ובעיותיו ,שהאנשים שגידלו אותי נאבקו להימלט
מהן .אולי הגורם היחיד שהשאיר אותי בתחו ֵמי השפיות באותה שנה
ראשונה היה הביטחון השקט בעומק הבטן ,שנותר איתן ויציב למרות
ההתקפות ,והתעקש שאם פשוט אמתין בסבלנות ,הכול יתגלה בפניי
בבוא העת.
"קול הקרביים" הזה ,כפי שאפשר אולי לכנותו ,לא היה
חדש .זה היה אותו הקול שהנחה אותי מבעד למגבלות הגופניות
והפסיכולוגיות השרירותיות וחסרות ההיגיון שהוטלו עליי בילדותי
ובהתבגרותי ,ונשאר איתי לאורך חמש שנות המעבר בארצות הברית.
תוך כדי תהליך גדלתי והתחזקתי ,נעשיתי נחושה יותר ועקשנית אף
יותר .עכשיו הוא כמו הקפיא אותי במקומי .הוא הסיבה היחידה לכך
שלא ברחתי ,אבל גם לא הרהבתי עוז להרחיק הרבה מעבר לגבולות
השכונה שלי.
אילו התהלכתם בז ֹו ֶננ ַא ֶלה באותם הימים ,מן הסתם הייתם רואים
אותי יושבת בחלון בקפה "אספרה" ,או מכונסת על ספסל בחוץ עם
מגזין ה"ניו יורקר" שלי ,שאת המינוי לו העברתי לכתובתי החדשה,
ואשר הגיע אליי בקביעות באיחור של שלושה שבועות .אולי
הייתם מבחינים בי שקועה בשיחה עם אחד הדיירים השכנים שעמם
התחברתי בהיסוס :סטודנטית מגרמניה המזרחית לשעבר שדיברה
אנגלית שוטפת; משורר ומוזיקאי בעל נטיות אנטי־קפיטליסטיות כל
כך ,עד שסירב ליטול חלק בחברה שנכפה עליו לחיות בה עכשיו;
פסיכותרפיסטית צעירה ודי־ג'יי במשרה חלקית ,שזנחה בצער את
העמדות השמאליות הרדיקליות של צעירותה במין השלמה איטית
שהבגרות כופה עלינו לא פעם; ועורך לשעבר שניהל עכשיו בית
הוצאה לאור משל עצמו ,ותכופות היה אפשר למצוא אותו מעשן
תוך קריאת ביקורות על הסופרים שלו שהתפרסמו בעיתונות
הארצית .למרבה העניין ,האנשים בקבוצה הזאת היו קשורים אלה
