Page 26 - 9322
P. 26
26דבורה פלדמן|
מספיק לחשוב ,שזה מה שיביא לי את השלווה הפנימית שנכספתי
אליה כל כך.
"אני אכתוב לדוד שעזר לארגן את החתונה של ההורים שלך",
אמרה באבע והוסיפה ללעוס את קליפת התפוז" .הוא יוכל לעזור לך
למלא את הצד של אמא שלך בעץ".
ברגע ההוא רציתי לחבק אותה ,אבל מובן שלא העזתי .מעולם לא
חיבקתי אותה ,ולעולם לא אחבק .זה פשוט לא דבר שעושים בעולמנו.
אילו הפרתי את הכלל הבלתי כתוב וכרכתי את זרועותיי סביבה ,אני
יכולה רק לשער שזה היה מעורר בה אי־נוחות עמוקה ,אולי אפילו
פחד .התפרצויות רגש היו מסוכנות נורא בעולמנו .אם את מתעקשת
להפגין עד כמה מישהו חשוב לך ,האין זה רק מגדיל את הסיכוי
שהיקום ייקח אותו ממך בבוא העת לעונש?
אבל אהבתי אותה מאוד־מאוד באותו היום ,ותמיד אזכור זאת,
משום שהיה אכפת לה מספיק לרצות לעזור לי למלא את החור
הפעור בי שהתחנן לשורשים ,רבים ככל האפשר ,עד שארגיש בהם
מתחברים באדמה ,ואדע שאפילו רוח חזקה לא תוכל לעוקרני
ממקומי.
לאחר מכן באו חודשים ארוכים של מחקר זהיר .התחלתי להסתובב
עם סבי מצוידת בעט ובמחברת ,ולשאול אותו שאלות על עבר שרובו
אבד לו ,מאחר שהיה צעיר ונאיבי מכדי לשאול את האנשים הנכונים
את השאלות החשובות כשעדיין היו בחיים .ידעתי שהסיבה היא
שכאשר האנשים חיים ,אנו תופסים אותם כמובן מאליו .את השיעור
הזה למדתי בעקיפין דרך אובדניו של הדור ההוא ,והייתי נחושה לא
לבזבז אף רגע מן הזמן שעדיין עמד לרשותי עם האנשים שיום אחד
לא יהיו עוד ,יום אחד כשיהיה מאוחר מכדי לשאול שאלות .הונחיתי
בקוצר רוח אל הארכיונים המוזנחים של דפים מצהיבים במשרדו
שבקומת הקרקע ,שחדרים שלמים בה הוקדשו לאחסון העבר שלאיש
לא היה רצון לחזור אליו .סרקתי קופסאות מכתבים דהויים ומסמכים
מתפוררים מוכתמים במים; מאלה עלה בידי לנסח שאלות חדשות,
שעל בסיסן כתבתי מכתבים בכתב־יד דחוס ביידיש לקרובים רחוקים
ולשכנים לשעבר שנגלו לי זה עתה ,שכולם כמו הציבו מרחק לא־
