Page 31 - 9322
P. 31
המורדת — אל החופש בברלין |31
לעולם לא אשכח איך ָסער הדם בעורקיי ביום שקיבלתי את שיחת
הטלפון מעורך הדין שטיפל בהגירה שלי .הוא החזיר אותי היישר
אל עצמי בת השמונה ,ששאלה את סבת ּה את השאלה ההיא בפעם
הראשונה ,כאילו עמוק בפנים כבר ידעה על התגליות הצפויות לה
בעתיד.
אבל אני מקדימה את המאוחר .תנו לי לספר את הסיפור מתחילתו.
אחרי חמש שנות נישואי־שידוך אומללים ,שהיו אומללים עוד יותר
בעטיה של שורה קיצונית של איסורים דתיים שעל אודותם נודע לי
רק במהלך אירוסיי ,ידעתי שאני מוכרחה לברוח מן העולם שמאז
ומעולם שימש לי כלא בגדלים משתנים .סירבתי לדון ילד לגורל
זהה .ברגע שבני נולד ,התחלתי לטוות תוכנית בריחה קונקרטית.
נתתי לעצמי שלוש שנים ,פרק הזמן שעמד לרשותי עד שיגויס אל
תוך מערכת בתי הספר הדתית .התוכנית שלי היתה כרוכה בהרבה
מאוד צעדים מעשיים ,אבל את העדיפות המרבית ייחסתי למציאת
דרך להשתייך בעולם חיצוני שלא ידעתי עליו כמעט דבר .זאת
אפוא הסיבה לכך ,שעברו לא מעט שנים לפני שהרגשתי צורך לחזור
ולעיין באותם מסמכים שנאספו בקפידה על אודות אבותיי ,שהיה
לי השכל לקחת איתי ביום עזיבתי .בהמשך אגלה שהם אלה שצפנו
בחובם את תקוותי היחידה לשחזור זהותי ,אבל באותם ימים מוקדמים
אחרי שעזבתי ,פטרתי בביטול את חשיבותם של מקורות משפחתיים
מרוחקים ,ובמקום זאת ניסיתי למצוא את עצמי באמריקה ,שהיתה אז
זרה לי כל כך ,שבאותה המידה היתה יכולה להיות ארץ ניכר.
צעדי הראשון לעבר "היטמעות" היה להירשם בחשאי למכללת
"שרה לורנס" ב־ ,2007בגיל עשרים ,שנתיים לפני עזיבתי .זה היה
השלב המכריע בתוכנית הבריחה שלי .חינוך היה כרטיס הכניסה
לחלום האמריקני של להמציא את עצמך מחדש; את המעט הזה
למדתי מהצצותיי הסודיות בחברה הזאת בשעה שעולמי התקיים
כבתוך בועת אוויר ,כשמתחים סמויים מהעין דוחפים מחוץ ומפנים
ודואגים להשאיר את דופנותיה הקלושות־למראה על תלן .בית הספר
