Page 33 - 9322
P. 33
המורדת — אל החופש בברלין |33
שבה התנהלו חייהם עד כה .ידעתי שמכללה היא המקום שבו נוצקים
אמריקנים ,ששם הם נחבצים כתוצרי בית חרושת ורוכשים מערכת
אמונות וערכים ארוזה מראש ,בתוספת חותם השפה וההתנהגות של
המוסד המסוים שבחרו ללמוד בו .הניסיון מעצב את עמדתו של אדם
בחברה ,מגבש את עתידו של כל פרט ופרט כאילו היו קדירות חרס
בתנור השריפה .אמריקנים צעירים נוהרים לקמפוסים כדי למצוא
את עצמם ,אבל אני באתי למצוא את העולם .ש ֵאלת העצמי עדיין
היתה למעלה מכוחותיי .נמצאתי באותה ארץ ביניים ,עומדת בפתחו
של משהו גדול ומפחיד יותר ,ומהססת בטרם אצעד את צעדי הקטן
הראשון לעבר הלא־נודע.
לימוד מ ּו ְבנה הוא לא פעם ברכה שקללה בצדה ,אבל המכללה
העניקה לי את הפריווילגיה שערכה לא יסולא בפז ,לבוא במגע עם
מנטורים מתחשבים ואינטואיטיביים .כתוצאה מכך התחלתי לשאול
את עצמי שאלות על זהותי ,על מי אני באמת .זה התחיל כשפרופסורית
נערצת־מאוד לספרות זימנה אותי למשרדה ביום אביב נהדר ב־,2009
כשראשוני העלים הירוקים החיוורים הנצו על ענפי העצים הרבים
המטופחים בקפידה ברחבי הקמפוס ,ושלפה מהמדף ספר ,אוסף
חיבורים אישיים בעריכת פיליפ לרקין ,הטיחה אותו בשולחן לפניי
ואמרה :תקראי את זה .ואחר כך תכתבי אחד משלך .היה ברור שלא
מדובר במטלה רשמית ,שלא יהיה עליה ציון פורמלי ,שהאישה הזאת
אינה מחויבת בשום צורה שהיא להקדיש את הזמן הנחוץ — ואינה
מקבלת עליו גמול — כדי להציע לי את ההתנסות הזאת ,שעתידה
לשנות את חיי.
פתחתי את הספר תחת חופת פרחיו הלבנים של עץ אגס ממש מחוץ
לבניין וקראתי את החיבור שכותרתו "מפוצלת בשורש" מאת אדריאן
ריץ' ,והלא־מודע שלי התעורר לחיים; זיכרונות התגלגלו ועלו ברעם
ממעמקים כסלעי ענק ,והתחלתי לכתוב בשצף קצף ,כאילו זה הדבר
היחיד המונע ממני להימחץ תחת עוצמתם האדירה.
מרגע שהתחלתי לכתוב ,התחושה היתה שאינני מסוגלת להפסיק.
פרקתי את הזעם והיגון של השנים הקודמות; לא ביומן אלא בבלוג
אנונימי ,שכתבתי באמצעות ָשַרת ּפר ֹוקסי בספריית המכללה ,כדי
