Page 37 - 9322
P. 37
המורדת — אל החופש בברלין |37
התנודות בין שני המצבים הרגשיים האלה היו פתאומיות כל כך,
תדירות כל כך ועזות כל כך ,שעד מהרה קלטתי שכדי לשרוד את
התקופה הזאת ,יהיה עליי להיכנס למצב רגשי אחר לגמרי :הי ֹות
רדומה .היה לי מזל כמובן ,מאחר שהיו ברשותי זיכרונות מתקופות
דומות שבהן השתמשתי במנגנון הכיבוי־העצמי הזה כדי לשרוד,
ועכשיו שידלתי אט־אט את הזיכרון לעלות מחדש אל פני השטח,
מתוך הבנה שהאתגרים הנוכחיים מצריכים מאגר שליטה רגשית שאין
דומה לו.
הלילות היו הקשים ביותר ,כי בלילה האדם שוכח מיהו ,ורק בבוקר
הוא נזכר .באותן שעות חשוכות הכול מתערבב ובלתי ניתן לשליטה.
זה עדיין נכון לפעמים ,גם היום .בלילה שום דבר אינו בטוח .הזמן אינו
קבוע .החיים אינם דבר קונקרטי ,ליניארי ,אלא גוף מים עכור ועלום.
ושום תרגיל מנטלי אינו מאפשר להניס את השכנוע הזה ,שהכול
אבוד .כמה פחדתי מאותן שעות של טרם שחר! יצחק ואני ישנ ּו יחד
על המזרן היחיד ,וכשהתעוררתי אל אותה בהלה מוכרת ,רק נשימתו
העדינה והקבועה לצדי היא שהזכירה לי את הדבר האחד שנותר בטוח
כשהיה :שאני ִאמו .ולזה היתה משמעות .היתה לי משימה; יכולתי
להתארגן סביבה .זה הדבר היחיד שנתן לחיי מעין צורה.
אך באותם הלילות שבהם התעוררתי וראיתי את החושך מכסה את
החלון ,הסתכלתי על בני ,ואף על פי שנוכחותו ניחמה אותי ,היא גם
הפחידה אותי .אני עצמי הייתי צעירה כל כך ,ולבדי לגמרי בעולם הזה
שנאבקתי להיות חלק ממנו .וכבר היה לצדי מישהו פגיע עוד יותר.
הייתי אחראית לשנינו; איזה מין תקווה יכולה להיות לנו ,אם שנינו
נאלצים להסתמך על מאגריי הדלים? השעות הקטנות של הלילה פיהקו
לעומתי כתהומות פעורים ,אך ידעתי שכל שעליי לעשות הוא להחזיק
מעמד עד הבוקר ,כי עם עלות השמש ,בהדרגה ,האמונה הנוראה הזו
בעתיד נטול תקווה תתמוסס לבסוף ,ותתחלף בהתלהבות לקראת כל
מה שיביא עמו היום הבא .הפחד נסוג; הוא נעשה למעין רעש רקע
שבסופו של דבר אתרגל אליו .הייתי מסיחה את דעתי בטקסים של חיי
היומיום ,קפה ,ארוחת בוקר וטיולים נינוחים אל הגן במעלה הגבעה.
יהיו דברים לעשות בעולם החדש הזה ,עם זמן מסוג חדש שהיה עליי
