Page 41 - 9322
P. 41
המורדת — אל החופש בברלין |41
מאובקות בספרייה ,שנשכחו מזמן .האנשים שמסוגלים להבין אותם
מתו ברובם; אלה שנשארו בחיים בחרו בחיים ללא אומנות ,ללא
תרבות — תלו בעיסוקים כספרות ושירה את חורבן עמם.
כל משך שארית השנה לא הגשתי קטעים אישיים .פעמים אחדות
נפגשתי עם הפרופסורית ,שניסתה בעדינות לעודד אותי להתרחק ממה
שכינתה קול "המבוגרת הצעירה" שלי ,שהיה ודאי לשון נקייה לשפה
פשוטה וסגנון ישיר .לא טרחתי לספר לה ,שאותם ספרים למבוגרים
צעירים הם בדיוק אלה שחיזקו אותי בילדותי ונטעו בי את תכונותיי
הטובות ביותר .יותר מעשור לאחר מכן אנחנו עתידות להיפגש בבית
קפה תחת מקבץ עצי טיליה זוהרים בירוק בכיכר בברלין ,ויתברר לי
שזיכרונותינו מאותם ימים שונים מאוד אלה מאלה ,שהפרופסורית
זוכרת רק עד כמה עודדה אותי ,ואיך תמיד ידעה איכשהו שאני
נמצאת במסלול הנכון .אני חשבתי על ל ֹוֶרן ,התלמידה היחידה בסדנה
שעתידה להתחבר איתי בהמשך ,ועל הרכילות שתיארה שמתנהלת
מאחורי גבי ,כל אותן הצלפות על חוסר הנגישות ,לא של סגנוני
אלא של תכולתו ,ותהיתי אם כל אותן נשים צעירות גם הן זוכרות
עכשיו אחרת את התמונה ההיא .אחרי הכול ,הצייטגייסט תפס תפנית
דרמטית מאז :השוליים היו למרכז; המרכז התייתר .אם לא היינו
אומרים דברים מסוימים היום ,האם עדיין אמרנו אותם בעבר?
בסוף הסמסטר ,כשהגיעה העת לבחור שיעורים לשנה הבאה ,דילגתי
על רשימת סדנאות הכתיבה בידיעון .הקפדתי לא לדבר יותר על
חיי הפרטיים ,ונמנעתי במקצת מקשרים חברתיים ,אבל נראה שלא
הצלחתי לעבוד על אף אחד .פחדתי שכאשר אדבר ,אחשוף את העובדה
שאין לי עצמי אמיתי .חיפשתי נואשות את האדם שיכולתי להיעשות.
ניסיתי לשקף את הבעות הפנים של האנשים סביבי ,חיקיתי מבטאים,
ַמניירות והתנהגויות בחברה .לפרק זמן קצר התחלתי לעשן ,כי היה
נדמה שכל האנשים הק ּולים ב"שרה לורנס" מעשנים .הייתי עומדת
מחוץ לספרייה עם שרון ,חברה מתוכנית המ"א ,מתבוננת בה שואפת
את העשן ללא מאמץ ,ומרגישה מודעת להפליא לסיגריה האחוזה
בזווית בין אצבעותיי ,תוהה אם אני נראית אוחזת בה בטבעיות,
