Page 40 - 9322
P. 40
40דבורה פלדמן|
שלי ,שהתשלום הראשון עבורו מימן עכשיו חלק גדול מחיי .עמוק
בפנים פחדתי מהמשימה הענקית של כתיבת ספר שלם .כתבתי
דברים מעטים כל כך בחיי .מה כבר באמת ידעתי על כתיבה? קולה
של תוכחה עצמית בתוך ראשי ליווה את השיעורים בפרשנות בלתי
פוסקת ,ונאבקתי להתרכז בתוך השאון הפנימי הזה.
במסגרת הסדנה ,התבקשנו להדפיס ארבעה־עשר עותקים של
סיפור שכתבנו ולחלקם לשאר הסטודנטים בתחילת כל שבוע .הם היו
אמורים לקרוא את הסיפור ולהגיב בביקורת יסודית כתובה .בסופו
של כל שבוע תבחר הפרופסורית סיפור אחד מסוים לדיון בכיתה.
באחד השבועות היא הודיעה לי שהסיפור שלי נבחר .ביום הדין
ישבתי בתנוחת התכווצות אינסופית; לא היתה לי שום יכולת לדמיין
מה יגידו על זיכרונות הילדות האישיים המהוללים שלי ,המתובלים
ביידיש מתועתקת לאנגלית .השבוע ניסיתי לחסוך מקוראיי את
עבודת התרגום התרבותי והגשתי משהו ניטרלי יחסית .לא רציתי
שיהיה עליהם לעמוד בניסיון הקשה ,להגות את המילים הזרות בקול
רם.
בתחילה ,הסטודנטים ניגשו לחומר שלי בזהירות ,אולי מחשש
לפגוע ברגשותיי .אבל אז פתחה אחת מכוכבות הכיתה ,טיפוסה גסת
רוח וחיוורת מאוהיו ,את הערותיה בדברים הבאים ,שנאמרו בשפע של
התלהבות" :דבורה ,אני כל כך שמחה שניטרלת סוף־סוף את היהדות
ביצירה שלך! כל הקטעים שהגשת עד עכשיו היו ממש מבלבלים,
אבל את זה ממש יכולתי להבין ".נימת קולה היתה מברכת בעליל,
ממש כאילו החמיאה לילד בגן על ציור ססגוני.
שאר הסטודנטים צחקו באי־נוחות ,חשים בבירור באופייה הטעון
של ההערה ,אבל המורה פטרה אותה במנוד יד ודחפה את הדיון
הלאה .היא התנהגה כאילו הדברים פשוט לא נאמרו ,ואני ישבתי שם
מזועזעת ,כאילו סטרו על פניי.
הייתי אחוזת בהלה ,שכל החוויות שהיו לי לחלוק אינן החוויות
הנכונות .הן לא היו "אוניברסליות" ,כפי שהפרופסורית אמרה תמיד;
הן היו מוזרויות קטנות שהתקיימו בשולי החברה ממש .חשבתי על כל
אותם משוררים וסופרים ִיידים גדולים שחשפתי לא מזמן בערימות
