Page 42 - 9322
P. 42
42דבורה פלדמן|
תוהה אם אני נראית כמו כל השאר .לטשתי עיניים עורגות בשערה
הבלונדיני הארוך של שרון ובעורה השזוף .האם איראה אי־פעם
נורמלית כמוה ,אמריקנית כמוה? המודעות העצמית הזאת ליוותה כל
תנועה מתנועותיי בפומבי .רק כשחזרתי למצב הלבדיות המוחלטת
שלי הצלחתי להשיל אותה ממני ,כי לא היה איש שיראה אותי במצבי
הגולמיְּ ,פשְוט־העור ,חוץ מבני ,והוא כבר הכיר אותי בכל מצביי ,וכך
יהיה תמיד.
לאחר מצב הרוח הראשוני החוגג שצבע את הימים הראשונים אחרי
בריחתי ,החלה תערובת משתקת של פחד ,בדידות וספקות עצמיים
לרחוש מתחת לתחושה הרדומה .עברו שישה חודשים מאז עזיבתי,
וסוף־סוף הכתה במשפחתי ההבנה שאיני מתכוונת לחזור .כדי לחמוק
מהמניפולציות והאיומים מצדה ,החלפתי את מספר הטלפון שלי
והתחפרתי עמוק עוד יותר בעצמי ,מחשש שיעקבו אחריי או יחשפו
אותי .אבל אף על פי שידעתי שאיני רוצה להיגרר בחזרה לתוך העבר,
לא הייתי בטוחה במיוחד שיש לי מקום בשום מקום אחר.
הייתי בעולם שבחוץ ,אבל לא הייתי בתוכו ,לא באמת .הרגשתי
כמו אדם עקור ,כאילו אני מסתכלת בתצלום של סצנה שאני זוכרת
שנטלתי בה חלק ,אבל איני מסוגלת למצוא בו את עצמי .בחלומותיי,
תמיד חיפשתי נקודה במפה ב ָמקום שידעתי שגרתי בו ,אבל לא הייתי
מסוגלת למצוא את הרחוב .איכשהו נמחקתי.
מאז עזיבתי התחלתי לראות את החיים כמין רקמה ענקית ,חתך
רוחב של קשרים אנושיים .כל גבר ואישה שפגשתי נראו לי כנקודה
הממוקמת על מפה סבוכה ,מפה סמויה מהעין אך גלויה לתפיסתי
הרגישה .היו קווים שחיברו בין האנשים האלה ובני משפחתם הקרובים,
וקווים ארוכים מהם שהבקיעו מבעד למנהרות פתוחות ברשת לע ֵגן
חברים ,שכנים ,אהובים ,אפילו מכרים .בכל מקום שהסתכלתי ראיתי
את החוטים הבלתי נראים המחברים בין אנשים; כל אדם נראה כאילו
הרקמה שלו קבועה היטב במקומה .אני ניתקתי מהרקמה שלי .תהיתי
כמה זמן אוכל לשרוד בלי רקמה משלי ,ואם אפשר בכלל לבנות
רקמה חדשה מאפס .מה אם נגזר עליי לחיות לעד בשטח ההפקר שבין
נקודות ,להרגיש כאילו אני הולכת ודועכת אל תוך ה ַא ִין עם כל שעה
