Page 46 - 9322
P. 46
2
VERZWEIFLUNG
פארצווייפלונג
ייאוש
בתום הלימודים במכללה מצאתי את עצמי תלויה באוויר באמת .זאת
היתה הריקנות המוחלטת שתמיד ידעתי שתגיע ,כזאת שהצלחתי
לדחות עד לרגע ההוא .לא לעתים קרובות ניסיתי לחזור בזיכרוני
לשלב הזה ,ועכשיו שאני מנסה ,אני מגלה עד כמה קשה לשחזר אותו,
אולי מפני שכבר בזמן התרחשותו ידעתי שלעולם לא ארצה לזכור
את החוויות הכרוכות בו .אפילו אז ,כשהיו רגעי־מציאות בהווה,
איחסנתי אותן עמוק בכוכים נידחים של תודעתי ,לפני שיהיה להן
הזמן להתפתח לכדי מצבור של זיכרונות .הדפתי אז את חיי שלי
מפניי כאילו כל רגע הוא ִשכבה של עור מת שיש ביכולתי לקלף
ולהיפטר ממנה לעד.
מטריד אותי עכשיו ,בעודי מנסה לחזור לשם ,שאני מוצאת את
מחשבותיי חגות במעגלים אינסופיים מבלי לדעת היכן לנחות בתוך
חלל האחסון העכור הזה .אני נחושה למצוא אחיזה ב ָמקום כלשהו,
ומתמקדת בעץ .השיטה הזאת הצליחה בעבר .רבים מזיכרונות הילד ּות
החיים ביותר שלי פורחים כמדומה סביב נוכחותו של עץ מסוים ,אף
על פי שהשכונה שגדלתי בה לא היתה בדיוק גדושה בעצים למיניהם.
אולי זה אומר משהו על כך ,שהזיכרון עצמו יכול לתפקד כמו צימוח,
עם אירוע שורש שנובט ומתפתח לכדי רשת סוגיות משניות .העץ
שאני נזכרת בו כעת היה ר ֹו ּביניה חולנית למראה ,שצמחה מתוך
