Page 49 - 9322

‫המורדת — אל החופש בברלין ‪|49‬‬

‫לחדש את המלאי במהירות מספקת‪ ,‬נפילת קווי הטלפון וקריסת‬
‫האותות הסלולריים‪ .‬וכמובן שבהמשך אהיה עדה להרס שתזרע סופת‬
‫ההוריקן "סנדי"‪ ,‬כשדאונטאון מנהטן ייוותר ללא חשמל‪ ,‬ותושביהם‬
‫של גורדי השחקים ימצאו את עצמם לכודים בקומות הגבוהות‪,‬‬
‫כשהמעליות יחדלו לתפקד ובמדרגות החירום לא יהיה אור‪ .‬תמיד‬
‫היה ברור לי שהאנשים החיים בניו יורק פגיעים במיוחד‪ ,‬שכן זוהי‬
‫עיר שקשה לשרוד בה גם ביום טוב‪ ,‬אבל כמעט בלתי אפשרי לשרוד‬
‫בה בשעת אסון‪ ,‬אם מעשה ידי אדם ואם איתני הטבע‪ .‬זהו בדיוק‬
‫הידע שעושה אדם לניו יורקי אמיתי‪ ,‬כך למדתי‪ ,‬משום שההחלטה‬
‫להישאר ולהתגרות בגורל היא שעושה אדם למקומי‪ ,‬בניגוד לכל‬
‫מי שבורחים כל אימת שהמצב מאיים להחמיר‪ .‬ועם זאת‪ ,‬מימיי לא‬
‫הייתי מודעת בחריפות כזאת לטבעו הבוגדני של מיקומי הגיאוגרפי‬
‫הנוכחי‪ .‬מטבע הדברים‪ ,‬מחשבתי היתה שזורה באמונת ילדות‪,‬‬
‫שערים שבזות לאלוהים נדונו להיענש‪ ,‬כמו בבל‪ ,‬שתושביה ניסו‬
‫לבנות מגדל שראשו יינשא עד הרקיע השביעי ואלוהים בכבודו‬
‫ובעצמו; כעונש‪ ,‬הוא בלל את לשונם למיליון שפות שונות‪ ,‬כדי‬
‫שאיש לא יוכל להבין את רעהו‪ ,‬וניסיונות התיאום הכושלים ביניהם‬
‫הביאו לנפילת המגדל ולחורבן כולל‪ .‬מנהטן התאימה לארכיטיפ‬
‫הדתי הזה של ערים הדוניסטיות עובדות־אלילים שאיכלס סיפורים‬
‫רבים כל כך בתנ"ך‪ ,‬ואם פחדתי מפני אסון‪ ,‬הרי זה מפני שפחדתי‬
‫שיגרוף אותי גל של חרון־אף אלוהי‪ ,‬בלי גישה למקום מקלט‬
‫בתיבה‪ ,‬או אפילו על גבעה שממנה אוכל להשקיף על האפוקליפסה‬
‫המתרגשת למרגלותיי‪ .‬הרגשתי לכודה במין צורה קדמונית‪ ,‬שקועה‬
‫בפחד לא מודע‪ ,‬שכאשר אלוהים יושיט את ידו לגרוף את החוטאים‬
‫ממקום מושבם הנוח‪ ,‬גם אני אהיה נידונה להיתפס בגל‪ ,‬פשוט‬

‫מתוקף קרבתי‪.‬‬
‫יש מי שמנהטן תמיד תישאר עבורם עיר של אפשרויות בלתי‬
‫מוגבלות‪ ,‬של חירויות אינסופיות‪ ,‬אבל עבורי‪ ,‬העיר מעולם לא‬
‫הצליחה לעמוד בהבטחותיה המשתלמות יותר‪ .‬אולי זאת שאלה‬
‫של עיתוי‪ ,‬ואולי‪ ,‬כפי שעלה בי החשד מאוחר יותר‪ ,‬ההתנגשות בין‬
‫מערכות הערכים‪ ,‬בין האימפריה הרוחנית של ילדותי לממלכת החומר‬