Page 48 - 9322
P. 48
48דבורה פלדמן|
שגדלתי בה בברוקלין חלש על המדרכה דולב נישא בעל גזע מסיבי
ורדיוס רחב של ענפים נושאי עלווה סמיכה ,שבדיו חדרו מבעד
לסורגים שכיסו על חלוני וגירדו את הטיח הגרגירי שמתחת להם,
כאילו אינם מודעים למגבלות שהטילה עליהם הסביבה האורבנית.
סבך העלים הצפוף שחסם את הנוף העניק לי את האשליה הרומנטית
שאני גרה בבית על עץ ,שענפיו משמשים לי חוצץ מפני רעשי העיר
הצורמים יותר סביבי .עכשיו החוצץ הזה בלט בחסרונו; ביתי החדש
ניצב עירום בים של מגדלים ,ולילותיי חסרי המנוחה היו נקובים
ביללות צופרים ,צפירות אינסופיות וחבטות צורמות של משאיות
המיטלטלות על בורות בעודן שועטות בשדירת לקסינגטון לשגר
את סחורותיהן בשעות של טרם שחר .למעשה ,העץ בחצרי ייצג את
הקוטב המנוגד; הוא כרע תחת נטל התשתית האורבנית סביבו .ככל
שהארכתי להביט בו ,כך השתכנעתי שהוא אות מבשר רעות ,שגם
אני עתידה לׁש ּוח ולהיחלש בסביבה האכזרית הזאת שבה מצאתי את
עצמי עכשיו.
בין כל הדרכים שבהן חלמתי ופינטזתי על עתיד אפשרי "בחוץ",
מעולם לא דמיינתי את עצמי כאן .מובן שכבר בילדותי הייתי מודעת
לכך שמנהטן ,אף על פי שהיתה בלתי נגישה בפועל ,קרובה מבחינה
גיאוגרפית .קו הרקיע התנוצץ כאוסף של שברי זכוכית מאחורי
המרחבים האפורים המפחידים של האיסט ריֶוור ,צופן הבטחה להיות
כל מה שעולמי איננו ,אבל גם מאיים ,בתהילתו המרצדת הפושטת
ולובשת צורה ,להתגלות כחזיון תעתועים ,אשליה אופטית שעשויה
להתברר כמסוכנת יותר מקרוב .עכשיו היה הנוף האזוטרי הזה למבוך
הבטון שבו חייתי ,כתובת חוקית חשובה שאני עתידה להשתמש בה
כדי להבטיח את חירותי .היתה אירוניה בעובדה שאשיג את חירותי רק
באמצעות מגורים ב ָמקום ,שבימים גרועים במיוחד עורר בי תחושה
של כלא צפוף באוויר הפתוח.
אני מתכוונת לכך במובן מעשי למדי ,כמי שחוותה את פיגועי
האחד־עשר בספטמבר ומכירה את השלכותיהם על העיר :סגירת
הגשרים והמנהרות ,עצירתה המוחלטת של התחבורה הציבורית,
הסופרמרקטים הריקים ,שעקב עיכובי המשלוחים לא היו מסוגלים
