Page 263 - 9322
P. 263
המורדת — אל החופש בברלין |263
נבחרה לחיות ,ואילו לגביי נקבע שאינני ראויה לכך .בכל פעם מחדש
מותי התמזג עם יקיצה ,והתעוררתי מיוזעת ומבולבלת אל לילה אפל.
תמיד דימיתי לעצמי שאילו באמת הייתי באושוויץ ,לא הייתי
שורדת .אחרי הכול ,לא הייתי חזקה; לא הייתי ממושמעת; לא
התמודדתי היטב ברגעי השפלה וקיפוח .מה שהיה בסבתי ,אותו רצון
ברזל כפי שדמיינתי אותו ,לא היה בנמצא בי .נובע מכך אפוא שגם
עכשיו איני ראויה לחיים ,כך חשבתי .ראיתי את עצמי נידונה למוות
בחלומותיי ,ובהיותי ערה סברתי שיהיה זה בלתי נמנע באותה המידה
שלא אשרוד את המבחנים שהחיים מזמנים לי.
בבית הספר סיפרו לנו ,שהשואה היא חלק מדפוס אלימות שחוזר
על עצמו במהלך ההיסטוריה ועתיד לחזור שוב ,כמו המומנטום
הבלתי־ניתן־לעצירה של גלגל במדרון ,הצובר אנרגיה תוך כדי תנועה.
לא זו בלבד שמצבנו לא צפוי להשתפר ,אלא שהוא רק ילך וירע.
פטרתי בביטול את דאגתו של יאן ,אך כשהגעתי לאולם בית המשפט
בעיירה הקטנה אורניינבורג ,הרחוב היה ריק להוציא מעגל הדוק של
טיפוסים מפוקפקים־למראה בחזית .זיהיתי מיד את צדודיתו של ֶזך.
הוא החליף חיבוקים והתלוצצויות עם חבריו הניאו־נאציים ,שכולם
התהדרו בזקנקנים וזנבות־עכברוש מאותו הסוג ,ובקעקועים שהגיחו
משרוולים וצווארונים .היה עליי לעקוף אותם כדי להיכנס לבית
המשפט ,ולבי התחיל פתאום להלום חזק כל כך ,עד שכמעט יכולתי
לשמוע אותו ,כאילו היה תוף .הפחד שחשתי עורר בי סלידה .רציתי
להיות קרת רוח ,כשאר הכתבים שכבר נאספו באולם והתלוצצו עם
עמיתיהם .מצאתי מושב בשורה הקדמית לצד עיתונאי מבוגר יותר
ואדיב מה"סוד־דויטשע צייטונג".
ֶזך היה עולץ במשפטו .הוא צחק; הוא נשען לאחור בכיסאו
המשרדי הנוח; הוא הניח זרוע עצלה על הכיסא הסמוך .הוא החליף
חיוכים עם מעריציו וחבריו הרבים באולם .הוא הבין ,בדיוק כפי
שהבינו חבריי ,שלמשפט לא תהיינה שום השלכות לגביו .עורך הדין
שלו היה וולפראם נהרת ,קיצוני ימני נוסף שמוצאו משושלת ארוכה
של נאצים ,שהיה להוט להתגייס למשימה.
