Page 74 - 9322
P. 74
74דבורה פלדמן|
באמצע יולי היה עליי להעביר אותו לאביו ,ומה אז? האם עדיין
יהיה לי הכוח להתעורר בכל בוקר ולהעמיד פנים שלחיי יש ערך,
גם כשהוא לא יהיה שם להזכיר לי? פחדתי שאאבד את החוט היחיד
שקושר אותי לנרטיב כלשהו :חוט האימהות.
במהלך אותם שבועות הגעתי לבסוף להחלטה ,שגם אני אעזוב
את מנהטן למשך התקופה שבה יצחק יימצא אצל אביו ,ואעביר
אותה בצפון הקריר והירוק יותר של מדינת ניו יורק .לא בהכרח
מפני שהיה לי מקום מוצלח יותר לנסוע אליו ,גם לא כדי להימלט
מהעיר עצמה ,אף על פי שקיננה בי כמיהה ברורה לעשות זאת מיום
שהגענו; אלא בשל הסיבה המעשית מאוד שעלתה על דעתי שעה
שהתבוננתי בחילופי העונות שעוברים על העיר :כלומר ,ההזדמנות
הכספית .מאחר שלא היה דבר שיחזיק אותי כאן במהלך החודשים
הבאים ,וכבר סיימתי את כתב־היד שלי ונותר רק להביא אותו לדפוס,
למה לא להשכיר את דירתי בסכום כפול או משולש מזה ששילמתי,
כפי שעושים כל שאר האנשים ,ולנסוע לאנשהו ,כל מקום שהוא ,זול
ממנו? אחר כך אוכל להשתמש בכסף שארוויח באותם שישה שבועות
כדי למתוח את התקציב שלי ,כך שיספיק עד שלהי הסתיו במקום עד
סוף הקיץ .היה ברור שלא יקרה שום נס נוסף שיבטיח את הישרדותי
הארוכה יותר ,אז אולי ביקור ביעד זר יספק את התפאורה ההולמת
לפלא ,שבעומק לבי לא הפסקתי לייחל לו מאז הערב ההוא ליד החלון,
כששיגרתי את תפילתי האחרונה.
אני מודה שכבר היה לי רעיון לאן לנסוע .חודש קודם לכן נפל
לידי "אמריקה" של ז'אן בודריאר ,ואף על פי שעדיין לא הייתי מודעת
אז למסורת הרחבה שפתח בה טוקוויל ,זו של המבקר האירופי בעולם
החדש ,כבר הזדהיתי כפליטה בארץ הולדתי ,וחשתי צורך עז ,אחרי
חיים שלמים בשטעטל ,לחוות מקרוב את מרחביה השלמים של ארצות
הברית כמו בודריאר ואחרים .הרגשתי צורך "לגלות" את אמריקה.
סבתי תמיד אמרה ,שאמריקה היא פשוט המקום הבא שבאנו אליו,
תחנה בנתיב הגולה המתפתל .היא היתה בטוחה שיום אחד תתפוס
את מקומה נקודת מפלט אחרת .בארץ הזאת הייתי אזרחית ומהגרת
בו־זמנית; הדיכוטומיה הזאת השתקפה במערכת היחסים בין זהותי
