Page 69 - 9322
P. 69
המורדת — אל החופש בברלין |69
במקרים אפשריים כאלה בעתיד .דיברתי ברורות על מצבנו ,וניסיתי
להבהיר לה ששנינו מצויים במצב פגיע כרגע מכדי שנוכל לעמוד
באתגרים נוספים .היתה לי תחושה ברורה שזיהיתי הזדהות בתגובתה,
אבל היא הקפידה לשמור על שפה ניטרלית.
זמן קצר לאחר מכן צילצלו אליי מהגן של יצחק בזמן שהייתי
בעבודה .עליי לבוא לקחת אותו מיד ,אמרה המנהלת ,כי הוא גורם
להמולה רצינית .הוא נשלח למשרד המנהלת כדי שזו תעניש אותו
לאחר מריבה ,כך הודיעה לי ,אבל אז נכנס מתחת לשולחנה ,הצטנף
לכדור ,והוא מסרב לענות לאיש.
"שקלת את העובדה ",היא שאלה אותי בנימת קולה המתנשאת,
"שהבן שלך אולי סובל מבעיות נפשיות?" המשפט הזה קיפל בתוכו
יפה את ההאשמה הבלתי נמנעת :האם שקלתי את העובדה שאני
פוגעת בבני בכך שאני כופה עליו את כל השינויים האלה ,בכך שאני
כופה עליו את מצבי הפגיע כאם חד־הורית צעירה ,מרוששת ונטולת
עזרה ,בצורה שאינה בת־תיקון?
אחרי המשפט הזה לא שמעתי עוד הרבה .בזמן שניתקתי יכולתי
להרגיש את הדם פועם לי בעורקים ,לשמוע אותו הולם באוזניי.
טסתי דרך העיר כשלבי עומד בגרוני ,וכל ישותי מצטמצמת לכדי
האינסטינקטים הלביאתיים שבי ,מוכנה להתנפל ולהציל את הגור
שלי מידי האויב .זאת הדרך היחידה שבה אני יכולה לתאר את עצמי
ביום ההוא .חוויית היותי בחיים הצטמצמה לזו של חיה ,דם גועש בכל
אותם מקומות שמחשבות ורגשות התחרו בהם בדרך כלל על מקום,
מוחי ח ֹום לבן פועם המשגר מטענים חשמליים אל גפיי .כשהגעתי
לגן ,לא עצרתי לדבר עם איש .פרצתי אל משרד המנהלת בלי להגיד
שלום אפילו ,הושטתי יד מתחת לשולחנה כדי לגרוף את גופו הנוקשה
והלא מגיב של בני ,ויצאתי בתנועה אחת מהבניין באותה המהירות
שבה נכנסתי אליו ,כשקריאות הצוות הממהר מאחוריי נופלות על
אוזניים ערלות.
בחוץ שמתי פעמיי מיד לבית החולים ֶּבלווי ּו כשיצחק עדיין
בזרועותיי ,ידיו לופתות את צווארי ,ראשו הקטן טמון בכתפי .הוא
נאחז בי חזק כל כך ,שיכולתי להרגיש את ציפורניו ננעצות בעורי.
