Page 64 - 9322
P. 64
64דבורה פלדמן|
מעשה ההתאבדות אינו לגמרי בלתי קשור למעשה התפילה.
בפניית הרוח לאלוהים יש תחושה ,אפילו מידה של שכנוע ,שהפונה
מפקיד את האחריות על ישותו וחייו בידי אלוהים; בקפיצת התאבדות,
הקופץ מפקיד אותה בידי המוות ,אבל שני המעשים מ ּונעים בידי
הדחף המונח בבסיסם ,שאין יותר מה להפסיד.
באותו הרגע ,כשהרגשתי את עצמי מזנקת אל תוך הִריק המשותף
לשני המעשים ,כשבטני מתהפכת כאילו הייתי באמת ובתמים
בעיצומה של צניחה חופשית ,זכרתי את בעלה של מורתי בתיכון,
חסיד תנועת ברסלב ,שהפיצה תפילה דמוית־טרנס בהשפעתם של
סמים תומכים .מאוחר יותר סיפרו ששקע במדיטציה רוחנית על גג
בית הכנסת ,ובשיא שמחתו קפץ בבלי דעת אל מותו.
זה המחיר שתפילה תובעת מאיתנו .אין זה מספיק לפנות לאלוהים
מעמדת יתרון בטוחה; לא ,תפילה דורשת מאיתנו רצון ליטול סיכון,
להיחשף בפגיע ּותנו .רק אז ימתח כוח עליון את עצמו עבורנו —
כאשר נמתח את עצמנו עבורו .תפילה אינה איזה דקלום שאדם
ממלמל בשוויון נפש ,או אפילו חושב או מרגיש בתוך תודעתו; היא
מעשה המשתלט על הגוף והנפש ומייסר את שניהם בעוויתות עזות
של כניע ּות אדוקה .אדם שמתפלל בכנות מזמין את רוח התפילה
להתמקם בו ולכבוש אותו מטבור הווייתו ועד שולי ישותו הרחוקים
ביותר .משום כך למדנו גם את אומנות השאקלען ,להתנודד במרץ
הלוך ושוב בשעת התפילה כדי לסייע להתקדמות התהליך.
אבל בערב המסוים הזה ,בגיל עשרים וארבע ,התפללתי כפי
שהתפללתי בילדותי; שוב פניתי לאלוהים כאילו היה חבר ותיק ,כאילו
היה מוחשי מאוד ,יושב ומקשיב לי מעבר ֵאי־משם ,דמותו בדיוק כפי
שדמיינתי אותה תמיד ,מפוזרת אך טובת לב .ניסחתי את קריאותיי
בשקט ,כשהמילים מסתלסלות ברוחי כמין חריתה קליגרפית ,כאילו
בעשותי כן אני מטביעה אותן ב ֶא ֶתר .בשעה שמילמלתי את מילותיו
של מזמור תהילים ישן ואהוב ,פתאום שקעה בתודעתי בכבדות דמותי
שלי צעירה יותר ,לפני שהספקתי להתגונן מפני הסתערותה.
אני ,בת שתים־עשרה ,יושבת מחוץ למשרד המנהל .אפילו בגיל
ההוא הוספתי להסתבך בצרות מסיבות שלא הבנתי לאשורן .הפעם
