Page 59 - 9322

‫המורדת — אל החופש בברלין ‪|59‬‬

‫ברגע שטעם המאכל הראשון לאחר השקיעה התפוצץ בזיקוקים על‬
‫לשוני‪.‬‬

‫אבל מערכת היחסים שלנו עם אוכל תמיד היתה מוזרה; את זה‬
‫זכרתי‪ .‬עדיין היתה לי תמונה בזיכרוני‪ ,‬של סבתי יושבת על כיסא‬
‫בפינת חדר האוכל ומכרסמת עצם תרנגולת במשך שעות‪ ,‬שקועה‬
‫בחלום‪ ,‬מתעלמת משאלותיי‪ ,‬ממבטי הסקרן‪ .‬היא פלטה גניחות‬
‫קלות בזמן שכירסמה את העצם‪ ,‬אולי קולות הנאה מהטעם‪ ,‬אבל‬
‫היה בגניחות האלה גם משהו עצוב להחריד‪ ,‬כאילו היא נזכרת בזמן‬
‫אחר‪ .‬זמן שבו לא היה מה לאכול להוציא שאריות זעומות‪ .‬מה עוד‬
‫יכול להסביר את תשוקתה למצוץ את ה ֵמח מעצמות תרנגולת דקות‪,‬‬

‫כשהבית עצמו מלא אוכל?‬
‫היא תמיד דיברה על רעב‪ .‬בזה השתמשה כשרצתה שאלקק את‬
‫הצלחת עד שתהיה ריקה לגמרי בסוף כל ארוחה‪ ,‬מכניסה בי אשמה‬
‫כדי שאו ַכל גם אם לא הייתי רעבה‪ ,‬בכך שהזכירה לי את הזמנים‬
‫שבהם לא היה לה די צורכה‪ .‬נדמה שהיא מנסה ללמד אותי לאכול כל‬
‫עוד יש לי אפשרות‪ ,‬כאילו הרעב האדיר־ללא־תחתית שחוותה עלול‬
‫לחזור שוב‪ ,‬ואני אוכל להודפו בכך שאו ַכל יותר ואפצה מראש על‬

‫מחסור עתידי‪.‬‬
‫אבל עכשיו הייתי רעבה‪ ,‬והארוחות ההן שאכלתי פעם עד כדי‬
‫התנפחות הבטן לא שירתו אותי‪ .‬רעב הוא עינוי מיוחד‪ ,‬אבל הפחד‬
‫גרוע ממנו‪ ,‬ואותי חינכו לפחד מרעב יותר מכל דבר אחר‪ .‬האמת‬
‫היא שבמבט לאחור‪ ,‬אני מבינה שלא באמת הייתי רעבה בתקופה‬
‫הזאת‪ .‬אולי איכות האוכל שלי היתה פחותה מן הרצוי‪ ,‬אולי המגוון‬
‫שמושך אותנו לקה בחסר‪ ,‬אבל בטני היתה מלאה‪ .‬הפחד מפני אותו‬
‫ִאיום ענקי הוא שכירסם בבטני כמפלצת ודחף אותי להאמין שהגרוע‬
‫מכול כבר קרה‪ .‬ואף על פי שבטני היתה מלאה‪ ,‬התהפכתי במיטתי‬
‫בלילות כאילו שכבתי לישון על בטן ריקה‪ ,‬והתעוררתי מדי בוקר‬
‫מוקדם מדי‪ ,‬ונלחמתי באותו פחד חלול אינסופי מפני הלילה‪ .‬בוקר־‬
‫בוקר צפיתי בשמש זורחת כאילו מבעד לערפל‪ ,‬בקרניה העיקשות‬
‫המאירות כל חלקיק בערפיח‪ ,‬כיצד היא משתקפת מכל שובל מבהיק‬
‫של שתן כלבים שקלח על המדרכה‪ .‬אפילו מן הא ּפר איסט סייד‪,‬‬