Page 58 - 9322

‫‪ 58‬דבורה פלדמן|‬

‫כשהציעו לצאת לארוחת צהריים במסעדה או לבקר בסלון יופי‪ ,‬היה‬
‫פשוט בלתי אפשרי להיענות בחיוב‪ ,‬בידיעה שמחירים מופרזים הם‬
‫הסטנדרט במקומות כאלה‪ .‬זאת לא אשמתן שהיה ביכולתן להרשות‬
‫לעצמן לעשות דברים שאני לא יכולתי להרשות לעצמי‪ ,‬אבל בסופו‬
‫של דבר נמאס להן להצטרך לחשוב על דברים שאפשר לעשות בלי‬
‫שיעלו כסף‪ ,‬במיוחד כשהיה הרבה יותר קל פשוט לצאת למסעדה‬
‫שרצו ללכת אליה מלכתחילה‪ ,‬עם חברה שהיתה יכולה להרשות זאת‬
‫לעצמה‪ .‬אז איבדתי בזו אחר זו את ההזדמנויות המעטות לחברויות‬
‫שנגלו בפניי; מצוקתי הכלכלית הלמה שוב ושוב בבדידותי‪ ,‬עד שזו‬

‫נקבעה במקומה לבלי זוז‪.‬‬
‫ככל שהזמן חלף ושום אפשרות לעבודה לא לבשה צורה‪ ,‬המספרים‬
‫בחשבון הבנק שלי התחילו להידלדל בצורה מסוכנת‪ .‬ניסיתי למתוח‬
‫את הכסף עוד יותר מאשר קודם לכן‪ ,‬חייתי על שקיות שעועית לבנה‬
‫בשבעים וחמישה סנט ועצמות ֵמח בארבעים סנט שבישלתי עם הרבה‬
‫תבלינים נותני טעם‪ ,‬בדיוק כפי שסבתי לימדה אותי‪ .‬חיממתי אותן‬
‫מחדש לכל ארוחה עד שנותרו שיירים שרופים ותו לא‪ .‬אני תוהה‬
‫עכשיו אם יצחק הבחין אז‪ ,‬על בסיס השינויים בתזונתנו‪ ,‬שהאוכל‬
‫טורד את מנוחתי‪ .‬יותר מכול‪ ,‬רציתי להסתיר את פחדיי מפניו‪ ,‬לחסוך‬
‫ממנו את הנטל‪ ,‬אבל נראה לי שמעט מאוד הורים מצליחים לעשות‬
‫זאת בצורה מושלמת כשהם נתונים במצב קשה‪ .‬היום אני מתבוננת‬
‫ביחסו לאוכל‪ ,‬ובאופן שבו הוא שואל על הארוחה הבאה שלנו‪ ,‬מה‬
‫יהיה בה‪ ,‬ומתי תגיע‪ ,‬ומטבע הדברים אני תוהה אם החשש המעורפל‬
‫שלו בנוגע להזנה עתידית הוא תולדה של אותם הימים‪ ,‬שבהם הייתי‬

‫עסוקה מאוד בפחד שנרעב‪.‬‬
‫ידעתי רעב בילדותי‪ ,‬אך מעולם לא מהסוג הזה‪ .‬הרעב שחוויתי אז‬
‫היה במידה רבה רגשי‪ .‬תמיד היו בנמצא מקפיאים מלאים בארוחות‬
‫ובממתקים‪ ,‬וסבתי במטבח שהכינה לי בן רגע מאכל בחצות הלילה‬
‫אם קמתי מהמיטה בצביטות רעב‪ .‬מימיי לא ידעתי מהו דילוג על‬
‫ארוחה‪ ,‬מלבד באותם צומות דתיים מעטים לאורך השנה‪ ,‬וגם אז‬
‫היינו חוגגים את סופם בסעודות מדהימות כל כך‪ ,‬שכמעט התענגתי‬
‫על אותן עשרים וארבע שעות של ריסון‪ .‬עבורי‪ ,‬הן הצדיקו את עצמן‬