Page 61 - 9322

‫המורדת — אל החופש בברלין ‪|61‬‬

‫רגליה הארוכות תחובות במגפי עור שחורים בגובה הברכיים בעלי‬
‫עקבים גבוהים וחדים‪ ,‬וטופפה כדוגמנית על מסלול למכונית מהודרת‬
‫נהוגה בידי נהג שהמתינה לה‪ .‬באותן שניות חטופות הבחנתי בתיק‬
‫עור־התנין שלה‪ ,‬במעיל הצובל‪ ,‬בסנטרה המורם והזקור כאילו הוא‬
‫מונח על ַּכן בלתי נראה‪ ,‬והגעתי בתוך שניות למסקנה ששווי הבגדים‬
‫שהיא לובשת הוא ודאי שלושים אלף דולר‪ .‬התבוננתי באי־אמון שעה‬
‫שמתחה רגל דקה וארוכה מעל גופו של האדם השכוב ברחוב שלה‪,‬‬
‫כאילו אינו קיים‪ ,‬או בעצם כאילו קיומו אינו אלא אי־נוחות אווילית‬
‫שאחרים ידאגו להיפטר ממנה עבורה‪ ,‬לפני שנבלעה בתוך המכונית‬
‫הגדולה כעבור רגע בלבד‪ ,‬והדלת נסגרה מאחוריה בחבטה החלטית‪.‬‬
‫הם יצאו לדרכם והשתלבו בתנועה במהירות‪ ,‬והשוטרים המשיכו‬

‫בדחיפות ובדקירות שלהם כאילו לא קרה דבר‪.‬‬
‫התמונה הנוראה הזאת תתקבע בראשי כייצוג של העיר ניו יורק‪.‬‬
‫הופעות כאלה עתידות לחזור על עצמן בצורות שונות בכל רחבי‬
‫מנהטן‪ ,‬אבל זאת האחת נותרה צלולה כבדולח בעיני רוחי‪ ,‬כמו סרטון‬
‫המתנגן שוב ושוב‪ .‬מפגני העושר הראוותניים האלה שנתקלתי בהם‬
‫פתאום‪ ,‬באדישותם המוחלטת למציא ּות הסבל האנושי בסביבתם‬
‫המיידית‪ ,‬כמו אישרו את מה שהחינוך שלי הוביל אותי להאמין‪ ,‬והוא‬
‫שעושר הנו דבר לא מוסרי‪ ,‬שהוא שורש כל רע‪ .‬התחלתי לראות את‬
‫ניו יורק כ ָמקום מכוער בגלל הדגש שהעיר שמה בעושר על חשבון‬
‫כל דבר אחר‪ ,‬והכיעור הזה דיכא אותי‪ .‬איבדתי את היכולת להיות‬
‫מוקסמת מהיקרויות היופי הקטנות בחיים‪ ,‬משום שהכיעור הבולע־‬

‫כול של גן־העדן הקפיטליסטי העיב על כולן‪.‬‬
‫ביום ההוא‪ ,‬שעה שהאישה העשירה נסעה לדרכה המהירה‬
‫במכוניתה המפוארת‪ ,‬נפניתי משם אחוזת בחילה‪ .‬מעבר לרחוב מולי‬
‫ניצבה כנסייה קתולית ענקית בדלתות פתוחות‪ ,‬ובלי לחשוב חציתי‬
‫את הצומת ונמלטתי אל בין ספסליה‪ .‬בתוך השקט והריקנות בכנסייה‬
‫מצאתי מפלט מפני הכיעור שמחוצה לה‪ ,‬וכדי להרגיע את חוסר‬
‫האונים הגדל והולך בי‪ ,‬התחלתי לחמוק דרך קבע אל תוך הכנסיות‬
‫המרשימות הרבות שניצבו לאורך הרחובות האמידים האלה‪ ,‬פשוט‬
‫משום שבניגוד לרוב בתי הכנסת‪ ,‬הן ניצבו פתוחות בפני הציבור מדי‬