Page 63 - 9322
P. 63
המורדת — אל החופש בברלין |63
היה קטן ודחוס ,האמבט מותאם במיוחד לחלל הצר המוזר ,אבל
באחד הקירות היה קבוע חלון הולך וצר ,שבדרך כלל פתחתי לצורכי
אוורור .בערב מסוים אחד באביב 2011נעשה חמים מספיק להשאיר
את החלון פתוח כשהייתי באמבטיה ,וכשעליתי מהמים אחרי שטבלתי
את שערי כדי לשטוף אותו ,נבהלתי לשמע קול ,קול שירה שלא־
מהעולם־הזה ,שבתחילה חשבתי שהוא מוזיקה הבוקעת ממכשיר
כלשהו ,אבל היה רוטט ומבעבע מכדי שיהיה הקלטה .עד מהרה
הבנתי שזוהי מקהלת הכנסייה המתאמנת מעבר לחצר ,שמזג האוויר
איפשר גם את פתיחתן של כמה זגוגיות צרות בחלונות הוויטראז'
הגדולים .האזנתי לקולות הרוטטים שהגיעו לסירוגין אל אוזני ,ואותו
שכנוע ישן נרעד בי והתעורר לחיים עמם .חשבתי ,זה סימן ,אין שום
ספק .התנגבתי ,לבשתי חלוק וניגשתי לחלון המטבח לבדוק אם אוכל
לראות את המקהלה מזווית הראייה ההיא .לא יכולתי ,אבל הקולות
נטולי הגוף ריחפו וחדרו לדירה מלאים ומוחשיים יותר עכשיו ,כאילו
על גבי זרם אוויר קסום.
ברגע ההוא הבחנתי בעץ הרוביניה מתחתיי ,שבדיוק התחיל לפרוח
שוב נגד כל הסיכויים ,ושאבתי מעט עידוד מההתמדה שלו .מקהלת
הכנסייה המשיכה לשיר ,שירים שלא הכרתי או זיהיתי ,עם מילים
שלא יכולתי להפריד ביניהן או להבינן ,אבל בזמן ששרה ,ואני עמדתי
בחלון והקשבתי ,הרגשתי דחף ,שכמו נבע מכוחות נושנים ועמוקים
מאוד ,להתפלל .זאת עתידה להיות תפילתי האחרונה ,אבל לא יכולתי
לדעת זאת אז ,ובמבט לאחור אני יכולה לזהות עכשיו את אותו
המיזוג האקסטטי של גירויים חיצוניים ופנימיים שהוביל לכל תחנוניי
הקודמים .רוצה לומר ,בכל הרגעים בחיי שבהם חשתי דחף לפצוח
בתפילה ספונטנית משתפכת ,נכנסתי למצב ש ַמקדים טיפ־טיפה את
הפעולה שאפשר לכנותו רק סימום ,באופן שאינו שונה בהרבה מכפי
שאני מרגישה היום אחרי כוס יין .העולם כמו נסוג אל מין מצב פסיבי
לא־מזיק ,ורגשותיי עולים ופורצים כאילו פתחו את שעריה של תעלת
מים .בכל אחת מן הפעמים האלה היה נדמה שכוחות מפנים ומחוץ
חוברים יחד להביא אותי אל שפת המצוק הרוחני הזה ,שממנה לא היה
ביכולתי לעשות דבר מלבד לקפוץ.
