Page 66 - 9322
P. 66
66דבורה פלדמן|
לשיעור .איזו שמחה ידעתי בדרכי הקצרה בחזרה לכיתה ,בידיעה
שניצלתי מעונש בטוח! כיצד לתאר את ההשתאות הגלומה בהרגשה,
שייתכן שבתפילתי צלחתי איזה קיר גבוה ונישא אל משהו קסום ורב־
עוצמה מעברו האחר ,שהיה ביכולתו להצילני?
עתה ,אחרי כל השנים ,חיפשתי בעצמי פעם נוספת את הרוח
הזאת ,שחשבתי שאבדה בתהליך ההתנכרות שלי ,משום שנאחזתי
באמונה שהיכנשהו בתוכי עדיין רוחשת היכולת להנכיח את הבלתי
אפשרי ,להרגיש את הבלתי נראה ,לגעת בממד אחר .העליתי בעיני
רוחי את התמונות דמויות הסרט של הייאוש שלי ,אותם דיוקנאות
של חורבן שרדפו אותי לא פעם ,והקרנתי אותן פעם נוספת נוכח
מבטו של אלוהים כדי שיוכל לתפוס כהלכה עד כמה עדין הוא מצבי.
האם לא היה זה כוחי המיוחד אחרי הכול ,הכוח להביא לידי תגובה
באמצעות תיאור רגשי? תפילתי ,הראשונה אחרי תקופה ארוכה של
שקט ,נדמתה לי כריאיון חשוב שלא יכולתי להרשות לעצמי להיכשל
בו; היה עליי להבהיר לאלוהים עד כמה דחוף הוא הצורך שחשתי ,כדי
לא לבזבז את ההזדמנות הטמונה בפגישה עמו .אם רק אצליח לעשות
זאת ,בדומה ְלמה שעשיתי כשהייתי בת שתים־עשרה וזקוקה נואשות
לעזרה; אם רק אצליח להראות שהייאוש שלי היום אותנטי וטהור כפי
שהיה אז ,ודאי אוכל לארגן גם עכשיו את ישועתי.
עד מהרה הרגשתי תשושה מרוב מאמץ ,בדומה מאוד לאופן שבו
התפילה היתה מתישה אותי בילדותי ,כאילו חשתי בהתרוקנות המאגר
הרוחני ,וידעתי שעם כל מאמץ ניכר להגיע לאלוהים ,האדם נותר
מדולדל .ברייה ארצית התברכה במצבור מוגבל בלבד של אנרגיה
רוחנית ,זה ברור ,ושלי לא התמלא מחדש זה זמן רב .אחרי שגמרתי
להתפלל ,חיכיתי זמן מה ליד החלון ,כאילו קיוויתי לתגובה שמימית,
או לכל הפחות לאיזה אות קל .אבל דבר לא קרה ,לפחות לא שום דבר
קונקרטי כמו באותו יום גורלי בבית הספר ,כשהמזכירה ניצבה בפתח
כמין התגלות ,והרגשתי כאילו משה חצה את הים לנגד עיניי.
השפעות הסם המעורר התפוגגו אט־אט ,וה ַהיי התחיל לדעוך.
המקהלה חדלה לשיר ,ובשקט היחסי שהשתרר הכול נראה שוב רגיל
וארצי .אף על פי ששכבתי לישון בעודי מפנטזת שכאשר אתעורר
