Page 62 - 9322
P. 62
62דבורה פלדמן|
יום ביומו .לא חיפשתי לי דת ,אבל היתה איזו גאולה בדממה שנמצאה
לי שם ,באפלה הקרירה של אותם בנייני אבן ריקים.
ביקרתי בכנסיות רבות ,קתוליות ופרוטסטנטיות כאחד ,אבל
העדפתי את הקתוליות ,עם ריחות הקטורת ,הנרות המהבהבים,
הכמרים המתנועעים בלי קול על רצפות האבן בגלימותיהם
המסתוריות כאילו היו קוסמים .לעתים קרובות נכנסתי לקתדרלות
בשדירה החמישית ,או לכנסייה האנגליקנית סיינט תומאס מ ֹור ברחוב
תשעים וארבע ,שציפוי הפאנלים הכהים בה העלה על הדעת בית
אחוזה אנגלי ,וכומר התרוצץ סביב הדוכן בלי להעיף ולו מבט אל
הפינה החשוכה שבה ישבתי סמוך לקיר .העברתי ימים שלמים בישיבה
בכנסיות והרגשתי חבויה ,בטוחה מפני הכאוס העירוני המוחץ .לעתים
תכופות מאוד נכנסתי למין טרנס ,והייתי מקיצה ממנו כעבור שעות
בלי להיות מסוגלת להסביר מה קרה בזמן שחלף .אפשר שאלה הם
פרקי המדיטציה הראשונים שלי .כיום אני מתפעלת מדרך תפקודם
של האינסטינקטים שלי לאורך התקופה הזאת ,שתרו אחר מנגנוני
התמודדות שיעזרו לי לצלוח את המעבר הקשה.
מה אם אלוהים עדיין שם למרות הכול? תהיתי בשעה שישבתי
בפינה הימנית האחורית בסיינט איגנטיוס מל ֹוי ֹו ָלה .מה אם הוא היה
שם כל הזמן ,בתוך השקט ,בבדידות ,בתוכי? מה אם הייתי צריכה
להיפטר מהכול ,עד הדבר האחרון ,כדי למצוא אותו?
התחלתי לפנטז שסוף־סוף עליתי על המסלול הנכון לאלוהים,
שההתערטלות מכל קב ונוחות תביא אותי אל הכרת האמת לגביו.
זכרתי את הסיפורים שסיפרו לי על הלמד־ווניקים ,איך הגיעו לידי
ִקרבה אולטימטיבית לגן־עדן באמצעות דחייתן של כל הנחמות
הארציות .אולי עליתי על משהו לפני כל השנים ההן .אולי רוחו של
לייבל מאושוואר בכל זאת שוכנת בתוכי.
ברוב הערבים ,אחרי שהשכבתי את יצחק לישון ,הייתי ממלאת לעצמי
אמבטיה חמה בתקווה שזו תרגיע אותי די הצורך להביא את השינה
בצורה חלקה ,ולא בפרצים ובהתקפים שאפיינו את מצב התודעה
הער־תמידית של מוחי החרד .חדר האמבטיה המצופה אריחים לבנים
