Page 57 - 9322
P. 57
המורדת — אל החופש בברלין |57
להפוך לדמות המרכזית ,לגיבורת הסיפור שלי ,שכן אם אשב בחוסר
מעש ,נגזר עליי לשחק את התפקידים הקטנים שיוקצו לי ולהקריב את
הסיפור למישהו אחר.
הייתי רעבה כל כך לאוטונומיה מהסוג שיאפשר לי לחבר את
העלילה שלי עצמי ,שיידיתי את עצמי אל מעבר לכל מסגרת שתוכל
להכיל את סיפורי .למעשהָ ,נ ַחתי במין ואקום נרטיבי .מאחר ששרפתי
את כל הגשרים עוד לפני שהגעתי לצד השני ,הייתי תקועה עכשיו
בחלל בין אקטיביות לפסיביות ,דמות שרויה בלימ ּב ֹו ספרותי.
בתקופה זו בחיי התחלתי להתרחק מספרים; מעשה הקריאה נעשה
תזכורת מכאיבה למגבלותיי .בילדותי הקריאה קיימה אותי ,לא רק
בשל ההנאה הפשוטה הגלומה בעצם המעשה ,הבריחה לתוך פנטזיה,
אלא מפני שהספרים היו הוכחה לכך שהחיים הם משהו שאפשר
לחיות אותו באופן פעיל ,ולא פשוט למשוך כסליל מתוך לולאה
קבועה מראש ביד סתמית .ספרים נטעו בי את התשוקה לשכון בח ַיי
באמת ובתמים ,ועכשיו ,משפרצתי סוף־סוף החוצה אל תוך העולם
שבו הייתי חופשייה לעשות זאת ,הגילוי שלא יכולתי פשוט לתפוס
קצה חוט של סיפור חדש ולצלול אל תוך העלילה כשידי אוחזת
בחוזקה במושכות ממש ריסק אותי .עדיין הייתי תקועה באותה
העמדה כמקודם ,אנוסה לחיות בעקיפין ,באמצעות קריאה או צפייה
באחרים שעה שאלה ניווטו בנתיבי החיים המוחשיים שהיו שקועים
בהם .אבל מה שרציתי באמת ,מה שתמיד רציתי ,הוא לחיות ,ולשים
סוף־סוף בצד את מעשה הצפייה המייחלת.
החיים מורכבים מאנשים; עד כדי כך ידעתי .אין סיפורים בלי
דמויות .אנשים יוצרים תנועה וצמיחה; בלעדיהם יש רק קיפאון.
אבל היתה לי בעיה ליצור חברויות בסביבתי החדשה .יצרתי קשר עם
כמה חברות ותיקות ללימודים שגרו גם הן במנהטן ,אבל עד מהרה
קלטתי שהגורם המחבר הראשון במעלה בחבר ּות במנהטן הוא מכנה
משותף של ש ֹווי נקי אישי .איני מבקשת לומר ,שמישהי ממכרותיי
ב"שרה לורנס" שפטה אותי עכשיו או דחתה אותי על בסיס עוניי;
אלא שעוניי עורר בהן אי־נוחות ו ִהקשה על החבר ּות בדרכים מעשיות:
