Page 56 - 9322

‫‪ 56‬דבורה פלדמן|‬

‫המבני היחיד לעלילה הוא שיהיו לה התחלה וסוף‪ ,‬יהיה טבעם אשר‬
‫יהיה‪.‬‬

‫בזמן שחיכיתי לתשובת החברות שפניתי אליהן‪ ,‬ניסיתי להעסיק‬
‫את עצמי במהלך השעות שיצחק היה בגן‪ .‬מצאתי בתי קפה שבהם‬
‫היה אפשר לשבת שעות על כוס קפה יחידה‪ .‬הבאתי איתי ספר‪ ,‬אבל‬
‫לעתים קרובות הצצתי מעל הדפים במלצריות הצעירות שהתרוצצו‬
‫הלוך ושוב; הן היו בגילי‪ ,‬ותהיתי על החיים שהן מממנות‪ ,‬לפחות‬

‫חלקית‪ ,‬בעבודתן זו‪.‬‬

‫היו ימים שנסעתי ברכבת התחתית כל הדרך עד הקצה הדרומי ביותר‬
‫של מנהטן ומשם בחזרה‪ ,‬פשוט כדי להעביר את הזמן‪ .‬בהתחלה ישבתי‬
‫במקומי וצפיתי בתושבי העיר בתחושה שהם מהווים חלק מתצוגה‬
‫תיאטרלית‪ ,‬המש ּווקת כפרס הגדול על מחירם הגבוה של החיים כאן‪.‬‬
‫אבל בהדרגה‪ ,‬ככל שהחודשים חלפו ומזג האוויר השתנה‪ ,‬וצפיתי‬
‫במתנועעים סביבי ובעוברים על פניי‪ ,‬התחלתי לקלוט שאיכשהו‬
‫נשמטתי מתוך סיפורי שלי‪ .‬הבחנתי בכל הסיפורים שהתרחשו סביבי‬
‫ללא הרף‪ ,‬והם היוו ניגוד גמור לריקנות המובחנת ולקיפאון בחיי שלי‪.‬‬
‫הייתי רואה אדם זה או אחר לרגע‪ ,‬ומיד תופסת את העלילה שהם‬
‫נוטלים בה חלק‪ .‬דמיוני היה משלים את הפרטים החסרים; יכולתי‬
‫לחזות מאין באו ולאן הם הולכים; ניחשתי במה הם עובדים ועם מי‬
‫יאכלו ארוחת ערב היום; וקלטתי שכיוון שיצאתי מן המבנה העלילתי‬
‫שלי‪ ,‬אני תקועה עכשיו בחלל אינרטי‪ ,‬שחיי אינם יכולים עוד להתפתח‬
‫או להתקדם בו‪ ,‬מאחר שחסרו לי הקשרים לאנשים ולמקומות שהיו‬

‫משמשים ברגיל להתניע תנועה‪.‬‬
‫בעבור קוראת (אני עדיין מזהה את עצמי בראש ובראשונה ככזו)‪,‬‬
‫מדובר בחורבן מסוים‪ .‬מאחר שמאז ומעולם הערכתי יותר מכול את‬
‫האומנות הקדושה של יציקת משמעות לתוך כאוס‪ ,‬כאב לי עוד יותר‬
‫לקלוט שנדחקתי מתוך המרחב שבו עלילות עשויות לנבוט‪ .‬זכרתי‬
‫אז איך בילדותי הגעתי אט־אט להבנה‪ ,‬שבדיוק כמו כל אותן דמויות‬
‫שהתוודעתי אליהן בפרקי קריאתי במסתרים‪ ,‬גם אני דמות‪ ,‬וכמוני‬
‫כל שאר האנשים סביבי‪ ,‬ועלה על דעתי אז שמוטלת עליי המשימה‬