Page 80 - 9322
P. 80
80דבורה פלדמן|
פקעות צבעונים ,וסבתי ואני היינו מתעמקות במינים השונים ודנות
בשאלה אילו מהם נרצה לנסות .היינו סוקרות את עציצי הסיגליות
האפריקאיות על אדן החלון ובודקות אם הן מוכנות להעברה
לאדמה ,אבל את ייחורי הגרניום היינו משאירות עד הקיץ .תמיד
היה לנו אביב של תכנון תוכניות מלהיבות ,וקיץ של צמיחה מפתיעה
ל ַצפות לו.
בוקר אחד ב־ 1999ירדנו סבתי ואני במדרגות לבדוק את הצמחים,
והתבוננתי בה ממששת נטע חזק־למראה שנבט באמצע הגן ,ממש
מעבר לקו הצל שהטילה המרפסת מלמעלה.
"מה זה?" שאלתי ,מתוך מחשבה שמדובר בצמח ששתלה בשנה
שעברה ,ותהיתי אם אולי נוכל ל ַצפות לשיח ורדים נוסף.
"עשיתי טעות ",היא אמרה ונראתה מדוכדכת" .חשבתי שזה רק
עשב בר".
"מה זה?" שאלתי שוב ,סקרנית יותר הפעם.
"שיח פטל ",היא אמרה" .אני לא יודעת איך פיספסתי אותו .הייתי
מוקפת בהם בילדותי .הייתי צריכה לזהות אותו על המקום".
הבנתי מיד את ייאושה .היה מאוחר מכדי לעשות משהו בנדון
עכשיו — אולי היה עולה בידה לעקור אותו כשעוד היה רק נבט צעיר,
אבל עץ או שיח נותן פרי אסור לעקור או לגזום .לפי ההלכה ,אסור
למנוע בדרך כלשהי את צמיחתו של עץ נותן פרי.
היא היתה אנוסה להניח לו להשתלט על גנה ,ובחלוף השנים הוא
עשה כן ,עד שהתנשא עד מעל המרפסת שלנו בקומה השנייה .שלוש
שנים נפלו ממנו הפירות בחבטות רטובות ,עד שהיה מותר לקטוף
ולאכול אותם .ככל שהשיח גדל ,כך גדלו רעבו ותאוותנותו ,הוא
גנב את החומרים המזינים מהקרקע ואת האור מהשמים .שנה אחר
שנה שאר הצמחים החלו למות .הצבעונים הלכו והתמעטו; האירוסים
נעלמו לגמרי .סבתי ראתה זאת ,ואף על פי שמעולם לא אמרה דבר,
ראיתי אותה יוצאת פחות ופחות אל הגן ההוא ,שהיה פעם יקר ללבה
עד מאוד .בסופו של דבר הקיסוס הגיע למידת הזנחה כזאת ,שכיסה
את השבילים שנסללו בקפידה ,ועשבי פרא החלו לגדוש את הגבולות
ולפלוש אל טבור הגן .גם הם לא היו ממין עדין ושברירי ,אלא אותם
