Page 83 - 9322

‫המורדת — אל החופש בברלין ‪|83‬‬

‫וראיתי את השמים מעליהם וביניהם פועמים בוורוד עז‪ ,‬את העננים‬
‫מפוס ּפסים בכתום ובסגול‪ .‬תפסתי את השקיעה בשיאה‪ .‬במזרח הזדקר‬
‫עץ יהושע מתוך הנוף השטוח על פני האופק המחשיך במהירות‪ .‬השאר‬
‫היה כולו מלח בוץ‪ ,‬שנראה כמעט כמו גוש קרח ענקי הצף על פני‬
‫מים רחוקים‪ ,‬והחזיר את השקיעה הניאונית הססגונית בצורה מסנוורת‬
‫כל כך‪ ,‬שהאפקט העלה על הדעת את ַנרניה‪ .‬קולה השואג של הרוח‬
‫המשתוללת על פני המישורים מילא את אוזניי; פני השטח הכסופים‬
‫המדהימים היפנטו אותי‪ .‬הרגשתי כאילו אני נמצאת בגלקסיה אחרת‪.‬‬
‫זה לא דמה לשום חיזיון שראיתי או דמיינתי בחיי‪ ,‬ולראשונה בטיול‬
‫שלי הרגשתי המומה מהמקום שעמדתי בו‪ ,‬בלי יכולת לתקשר איתו או‬
‫להתייחס אליו‪ .‬זרותי היתה מודגשת פתאום‪ .‬איזה מקום מוזר‪ ,‬פראי‬

‫ועצום היא הארץ הזאת‪.‬‬
‫המשכתי לנסוע בכביש המהיר השקט על פני המישורים המחשיכים‬
‫אל תוך קו הרקיע הסימטרי והקומפקטי של בירת יוטה‪ .‬האטתי רק‬
‫כשעברתי על פני המרכז המורמוני‪ ,‬מפני שהבחנתי בקבוצה של נשים‬
‫מכונסות בחוץ‪ ,‬לבושות חצאיות קפלים ארוכות וחולצות גבוהות־‬
‫צווארון‪ ,‬שערן אסוף בצניעות לאחור; בקלות היה אפשר לטעות‬
‫ולחשוב שהן חברותיי בצעירותי‪ .‬אם אדבר אל הבנות האלה‪ ,‬האם‬

‫יהיו כמו הבנות מילדותי‪ ,‬שחשבו והתנהגו כאישה אחת?‬
‫למחרת חציתי את ארץ הגבעות של יוטה‪ ,‬ש ִמקבצי הרים צנועים‬
‫בגודלם הצטופפו בה תחת מעטה דליל של עצי מחט מעוכבי־‬
‫התפתחות‪ .‬כעבור שלוש שעות היה נדמה שחציתי איזה קו סמוי‬
‫בחול‪ ,‬כשירדתי פעם נוספת אל תוך עורו המעורק־בסגול של המדבר‪,‬‬
‫והחזרתי מבט אל הנוף הפורה שנקטע מאחוריי בבת אחת‪ .‬נהגתי חמש‬
‫שעות רצופות בכביש חד־נתיבי בתוך משהו שהיה כמו ַא ִין‪ ,‬והייתי‬
‫אסירת תודה על הטנדר האדום שנסע לפניי‪ .‬למראה לוחית הרישוי‬
‫שלו של יוטה הרגשתי בנוח יותר לחצות רצועה ארוכה כל כך של‬

‫ארץ עוינת ולא מיושבת‪.‬‬
‫אז זוהי אמריקה‪ ,‬חשבתי‪ ,‬רצועת הריק ּות האדירה הזאת שמשתרעת‬
‫בין החופים‪ .‬את שארית הדרך בדרום־מזרח יוטה גמאתי בתחושה של‬
‫דחף לשוב ולהצטרף לציוויליזציה‪ .‬נרגעתי קצת כשעליתי בדרכים‬