Page 85 - 9322
P. 85
המורדת — אל החופש בברלין |85
ילדותי .זאת היתה יכולה להיות אותה השכונה .תחושת המ ּו ּכר ּות
הכוזבת הרגיעה אותי מיד.
ביקרתי בפסל המפורסם שער העננים ,המכונה "השעועית",
והסתובבתי במכון לאומנות .כשיצאתי מאולם מלא ביצירות של מא ֶנה
ו ּב ּודן ,נתקלתי פנים־אל־פנים עם כרזת תעמולה נאצית מפורסמת,
היהודי הנצחי .התמונה המוכרת ,זו של יהודי גיבן ומצומק המחזיק
מטבעות ביד אחת ושוט באחרת ,על רקע צהוב זוהר ,נראתה שלא
במקומה עד־צרימה במוזיאון לאומנות .שום דבר לא היה יכול להכין
אותי לאופן שבו הסתערה על תודעתי .מתחת לכרזה היה תיאור של
התערוכה הנוכחית ,העוסקת בכרזות תעמולה נאציות וסובייטיות
ממלחמת העולם השנייה.
נכנסתי לחדר שקט ,מכוסה שטיח חום שהיסה את צעדיי .תאורה
אפלולית כמו בתיאטרון ,וזרקורים מאירים בעדינות את הכרזות
המצהיבות שהיו פרושות ומוצגות בתוך תיבות זכוכית על הקירות.
רבות מהן הכילו סימבוליזם יהודי שהוצב בצד דימויי ֵאימה וֶרשע;
תמיד הפרצופים המכוערים עם האף המעוקל ,העיניים הנוקבות
הנלטשות מתחת לגבינים סמיכים כהים והמבט הזועף.
עברתי מכרזה לכרזה ,ובעודי מתהלכת בין המוצגים הרגשתי שכל
אחד ואחד מהם מהדהד משהו בתוכי ,שבכל דימוי יש משהו בר־זיהוי,
משהו נורא אך אמיתי.
זהו מה שמעורר בי בעתה כשמדובר בסטריאוטיפים שלמדתי
בילדותי ,ובאלה שעדיין מ ּו ָכלים בי בעודי עושה את דרכי בעולם כמין
סוג חדש של יהודייה נודדת — שבטבורה של כל האשמה תמיד טמון
גרגיר של אמת ,ושלעולם לא אצליח להיפטר לגמרי מהעלבון־העצמי
הזה .לא רציתי לעזוב את עולמי ולגלות שהזהות שקיבלתי בו תרדוף
אותי לעד .גדלתי באמריקה בלי לדעת מהו להיות אמריקנית — זאת
הבעיה שיצאתי לדרכים כדי לפתור.
כאן ,במכון לאומנות ,היתה תחושה כאילו שאר אמריקה מעורבת
בדיון על השפעות היהודים באומנות ובתרבות ,אבל הנוכחות
היהודית הפיזית מתרכזת בראשי־סיכה זניחים בלבד ברחבי המדינה,
רסיס פה רסיס שם ,פרט לקהילות רבות־העוצמה שהתמזגו לכדי כתם
