Page 90 - 9322
P. 90
90דבורה פלדמן|
בשיא המיתון של שלהי העשור הראשון של האלף וכמחברת אלמונית
לחלוטין בת עשרים ושתיים ,זה אינו מיתרגם לערך מסחרי כלשהו.
נזכרתי בפגישה שנערכה לאחרונה עם העורכת שלי ,שבה היא הודיעה
לנו חגיגית שאף על פי ש"המורדת" הוא כותר "ני ָשתי" מאוד ,הם בכל
זאת מתכוונים להזמין הדפסה ראשונה של שמונת אלפים עותקים,
כמחווה של כוונה טובה .לסוכנת שלי היה ברור ,כפי שהסבירה לי
לאחר מכן ,ששמונת אלפים הוא המספר המינימלי ביותר שבית
הוצאה גדול מסוגו עתיד להזמין .מטבע הדברים ,אותה פגישה האיצה
את נפילתי לתהומות הספק העצמי והעצימה את הציפייה המכרסמת
לכישלון מובטח .שכן עכשיו ראיתי בספר את הסיכוי היחיד שלי,
הדרך היחידה שבאפשר לשנות את מצבי ממשהו שאך בקושי אפשר
לכנותו הישרדות ליציבות בסיסית יחסית .הייתי צריכה שמישהו אחר
יאמין בספר שכתבתי .הייתי צריכה יותר מטיפ־טיפה כדי לעבור את
התקופה הזאת; הייתי זקוקה לדחיפה אדירה למרומי המעמד הבינוני,
לתחושה של קרקע ,דקה וחלשה ככל שתהיה ,תחת רגליי.
אספתי את יצחק מהגן שבו ,לכל הפחות ,הוא המשיך לקצור את
פירותיה של הצגת התכלית שערכתי שנה קודם לכן .הוא באמת מצא
מקום בקרב בני גילו ,אפילו התחבר עם כמה מהם .חזרנו באוטובוס
לדירתנו בצפון העיר ,ושם חיממנו מקרוני עם גבינה וישבנו על
הספה ואכלנו יחד .הסתכלתי עליו אוכל ,הסתכלתי עליו כאילו בפעם
הראשונה ,כי הוא גדל כל כך במהלך השנה האחרונה .באביב הוא
עתיד להיות בן שש ,ובשנה הבאה יצטרך להתחיל כיתה א' ,אבל
רק אלוהים יודע איפה .המקום שהוא נמצא בו היום היה רק גן .רוב
הילדים המשיכו משם לבתי ספר אורתודוקסיים מודרניים .אבל אני
לא הייתי מסוגלת להמשיך לחיות את השקר הזה עוד הרבה .קיוויתי
שעד שנגיע לנקודה הזאת ,כבר יסתיים תהליך הגירושים האזרחי,
ויצחק יוכל ללכת לכל בית ספר שירצה .כמובן ,אצטרך לרשום אותו
אליו ,ובלי כסף ,איך בדיוק זה יעבוד? וכך חזרתי שוב למחשבות
שהתרוצצו במעגלים מבוהלים שלא הובילו לשום מקום ,שפשוט סגרו
על עצמם עד שהיו לזיקוקי ייאוש קטנים שהתפוצצו כלפי ְּפנים.
הסתכלתי על שערו הבלונדיני המשיי ,על הגומה בלחיו השמאלית
