Page 86 - 9322
P. 86
86דבורה פלדמן|
בחוף המזרחי .כאן בשיקגו הרגשתי שאינני אמיתית בכלל ,אלא דמות
רפאים בלבד .חשתי בחריפות שאין לי שום זהות אחרת מלבד מושג
מופשט של היהודי; יכולתי להעמיד פנים שאני מתמזגת ,אבל זה יהיה
מערך כוזב שיתפוצץ מיד.
עוד באותו הערב עזבתי את שיקגו ,להוטה לחזור לניו יורק ונודרת
שלא להרחיק שוב לעולם אל תוך הטריטוריה הבלתי מזמינה של
אמריקה הגדולה .השמש שקעה מעל המישורים השטוחים המדולדלים
של אינדיאנה; אוהיו ופנסילבניה עברו על פניי בלי שאבחין בהן
בלילה ,משום שנהגתי מתוך התכוונות ובלי לעצור ,עד שחציתי את
גשר ֶורזאנ ֹו־נאר ֹוז עם שחר.
כדי להגיע למנהטן חציתי את ברוקלין ,ולמרות השעה המוקדמת
העיר עמדה לוהטת ונטולת־תנועה בחום הקיץ .הרחובות היו גדושים
בזיכרונות רפאים ,אך שום דבר בניו יורק לא נראה לי מזמין במיוחד
באותו היום ,שכן חזרתי הביתה אל אותה תחושה מוכרת של היות
חסרת בית שאין מנוס מפניה; פתחתי לרווחה את הדלת לחסך
בשורשים ,שרק הודגש במסעי על פני המדינה ויצר קערת ריקנות
בנשמתי .סבתי תמיד אמרה שזה מביא מזל רע ,להציג צלחת ריקה;
היא מילאה מיד כל ְמכל שא ּול במתנות פרי או עוגה" .אף אחד לא
רוצה לפתוח דלת ל ְמכל ריק ",היא נהגה לומר .האם בכך שזנחתי כל
נקודת ייחוס בחיי שלי ,פתחתי את דלתי לחיזיון נורא כזה בדיוק?
