Page 92 - 26422

‫‪ 92‬׀ מיה שרידן‬

‫הוא צחק והסתובב לעברי‪ .‬״אני גבר נשוי‪ ,‬ליבי‪.‬״‬
‫״אתה לא‪ .‬אתה לא באמת נשוי‪.‬״‬
‫״היא לא ידעה את זה‪.‬״‬

‫גבותיי התרוממו‪ .‬הסתובבתי לעברו כך ששנינו שכבנו על הצד‪,‬‬
‫מתבוננים זה בזה באפלולית החדר‪ .‬״אז‪ ...‬מה? לא רצית‪ ...‬לשכב‬

‫איתה בעקבות מה‪ ...‬פגמים באופי שלה?״‬
‫הוא משך בכתפיו ופיהק‪ .‬״אסור שיהיו לגבר אמות מידה‬
‫כלשהן?״ היה משהו בנימת קולו‪ ,‬איזו איכות עוקצנית ואני‬

‫מצמצתי‪ ,‬מופתעת‪.‬‬
‫״אתה‪ ...‬צוחק עליי? אני בטח חולמת‪ .‬זה לא הסגנון שלך‪.‬״‬
‫חיוך הפציע על פניו‪ ,‬חיוך אמיתי‪ ,‬רחב ויפיפה וליבי התהפך‬
‫למראהו‪ .‬הוא שינה את פניו לגמרי‪ ,‬ריכך את הרכסים הקשים וחימם‬
‫את עיניו‪ ,‬אף שהיה שם משהו‪ ...‬משהו לא מוכר‪ .‬פיו התעקל‪ ,‬אבל‬
‫מצחו התקמט כאילו האושר הפתיע אותו במידה מסוימת‪ .‬או כאילו‬

‫הרגיש שהוא חייב להתנצל עליו‪ .‬״לא ממש‪,‬״ הוא אמר‪.‬‬
‫״לא ממש?״‬

‫״נשים ערמומיות מעצבנות אותי‪.‬״‬
‫״בסדר‪ ,‬אבל‪ ...‬אנחנו לא מדברים כאן על מישהי שאתה עומד‬

‫לשאת לאישה‪ ,‬אנחנו מדברים על סטוץ‪.‬״‬
‫״לא מעוניין‪.‬״‬

‫״אז אתה לא שוכב עם אישה עד שאתה בטוח שהיא בעלת מוסר‬
‫למופת?״‬

‫תומס צחק‪ .‬זה היה צחוק חלוד ועמוק‪ .‬״אני לא עורך סקר‬
‫מראש‪ ,‬אבל לפעמים זה פשוט לא נחוץ עם אנשים מסוימים‪.‬״‬
‫״אה‪,‬״ אמרתי וחשבתי על דבריו‪.‬‬

‫״למה זה כל־כך מפתיע אותך?״ שוב היה משהו מקניט בנימת‬