Page 94 - 26422

‫‪ 94‬׀ מיה שרידן‬

‫את ידו כשעל פניו הבעה מוזרה‪ ,‬כמעט תערובת של זעם ותהייה‪.‬‬
‫״אבל‪ ...‬לעולם לא אוכל לגרום לעצמי לכעוס‪ .‬זה כמעט כאילו‬
‫שהצלקות האלה הן תזכורת גופנית לאחותי‪ ,‬הקורבן שהקרבתי‬
‫למענה בשמחה‪ .‬אני יודעת שאני לא קשוחה כמוך״ — חייכתי‬
‫לעברו חיוך קטן — ״אבל אלה הן צלקות הקרב שלי ואני‪ ...‬גאה‬

‫בהן‪.‬״‬
‫נצמדתי אל הכרית ולכדתי את ריחו של תומס‪ .‬הוא גרם לליבי‬
‫לפעום מהר יותר ובו זמנית סיפק לי סוג של נחמה‪ .‬מעולם לא‬
‫שכבתי במיטה כך סתם‪ ...‬ודיברתי עם גבר‪ ,‬וזה מצא חן בעיניי‬
‫באמת‪ .‬אלק היה תמיד עייף כל־כך אחרי יום עבודה ובדרך כלל‬
‫נרדם כאשר נכנסנו למיטה‪ .‬עכשיו ידעתי שהוא היה גם לחוץ מפני‬

‫שניסה ללהטט בין הדאגות הרבות שלא חלק עימי‪.‬‬
‫תומס התהפך ושכב על גבו‪ ,‬ולרגע חשבתי שנרדם‪ ,‬אבל האור‬
‫נע וראיתי שעיניו פקוחות ושהוא מביט בתקרה‪ .‬״אתה בסדר‪...‬‬

‫בקשר למה שקרה היום?״ שאלתי‪.‬‬
‫הוא שתק לרגע‪ .‬״כן‪ .‬ואת?״‬
‫״אני? אני לא עשיתי כלום‪.‬״‬

‫״את כן‪ .‬את לא התווכחת כשעזבתי‪ .‬הכוח שלך עזר לי להתרכז‬
‫במה שהייתי צריך להתרכז‪.‬״‬

‫אני רואה את העוצמה שלך‪ ,‬ליבי‪ .‬מעולם לא ראיתי את עצמי‬
‫כאדם חזק‪ ,‬אבל המחשבה ששני גברים אמיצים — ג׳וש ותומס —‬

‫חשבו כך עליי עוררה בי גאווה‪.‬‬
‫השתרר רגע של שתיקה לפני שתומס שב לדבר‪ .‬״נתתי לגברים‬
‫ההם אפשרות בחירה‪ .‬להתוודות על הפשעים שלהם ולעמוד‬
‫למשפט או‪ ...‬לא‪ .‬הם בחרו שלא‪ .‬יש גברים שאין ברירה אלא‬

‫להתמודד איתם‪ ,‬ליב‪ .‬אחרת הם ימשיכו לאמלל חפים מפשע‪.‬״‬