Page 132 - 22322
P. 132
132רותם ברוכין|
אני חש את המתקפה סביבי גם במקומות שבהם אני לא יכול לראות
אותה ,יודע שסופת חול עם ריח של אבק מטלטלת הכול סביבה ,שגלים
עצומים שוטפים את חופי העיר ,שמאות מכוניות דוהרות דרך הגבולות
שנפרצו ,צופרות ומעשנות וממלאות את הרחובות שהיו ריקים כמעט
מתנועת כלי רכב בשבועות האחרונים ,שצינורות מזרימים שפכים לנחל
האיילון ,שעולה על גדותיו ומציף את הכביש המהיר ,שספינות קרב
שטות מול חופי העיר ויורות מטחים .יהיה קשה מאוד להסביר את
זה כתרגיל אימונים אחר כך .אבל העיר ממילא שרויה באנדרלמוסיה
מוחלטת .מהר מאוד הרעש מתחיל להגיע אלינו — חריקות בלמים,
צופרים ,זכוכיות מתנפצות ,צרחות ,שיעולים ,אפילו פיצוצי גז.
המתקפות מהירות ,משתקות ויצירתיות .אביב זועקת בכאב ,ואני נע
לאחור ,מביט בה בחרדה .היא עדיין חסרת הכרה ,אבל פניה מתעוותות
בכאב.
אני חייב לעצור אותן .הן יהרגו אותה.
אבל העיר אינה רק שלה עוד .ספרטה נאנקת ונראית חיוורת
וחולנית .היא הצליחה לחטוף את הקלשון שלה בחזרה ממאגו ,אבל
לראשונה אני רואה את ידה האוחזת בו רועדת.
ההשפעה על מאגו היא הגדולה מכול .הוא נופל לקרקע ,כל גופו
רועד ומתעוות .הוא לא מסוגל להתמודד עם כאבה של רוח עיר ,גם אם
מצא דרך מחליאה כלשהי לגנוב את כוחותיה .והוא עדיין מנסה להגיע
אליי ,לזחול לעברי ,עיניו התכולות הקרות מלאות חרון .פניו משתנות,
מתעוותות ,מתבגרות ,מזדקנות ,מצעירות .הוא מביט בי בעיניים זהות
מתוך עשרות פרצופים שונים שאני כמעט מזהה .אולי הוא באמת נושא
את כוחן של רוחות הערים ,ואולי אפילו כוח גדול משלהן.
אבל כמה צעדים לפני שהוא מגיע אליי ,עיניו מתגלגלות בחוריהן
והוא צונח לקרקע ,חסר הכרה.
אני לא יודע כמה זמן חולף בעודי נאבק בחשכה המזדחלת מאחורי
עפעפיי .ספרטה היא הראשונה שמתאוששת ,והיא קמה ,מתייצבת
נחושה שוב .היא מתקדמת לעבר מאגו ולעברי ,ואין לי מושג מי מבין
שנינו הוא יעדה הסופי ,אבל פניה החיוורות קפואות ,זועמות .הקלשון
שלה מונף.
דמות עומדת בדרכה — אישה רחבת גזרה במדים בצבע זית ,קסדה
