Page 131 - 22322
P. 131
שומרי הערים |131
להיראות מפחידה ומאיימת יותר ,אבל מאגו אינו מאוים .חיוך קודר
נוגע בשפתיו .הוא מניף את הקלשון .הקרב עומד להתחיל שוב .ואביב
נמצאת בדיוק במרכזו .אני מגיע אליה ומתחלחל לגלות שכל הצבע
אבד מגופה — היא לא חיוורת ,אלא אפורה מכף רגל ועד ראש ,כולל
בגדיה ושערה .אני חייב להרחיק אותה מכאן .אני מחליק יד אחת
מתחת לעורפה ולכתפיה ויד שנייה מתחת לברכיה ומנסה להרים אותה.
היא קלה כמו קצף ים וכבדה כמו מגדל שלום ,ומוחי נאבק להתמודד
עם הסתירה הזאת .הרמתי אותה בעבר ,אפילו למיטה כשנרדמה מול
הטלוויזיה ,אבל היא כנראה היתה מספיק בהכרה כדי לוודא שהמשקל
שלה יהיה אנושי .אני מנסה למשוך ,לגרור ,אבל לא מצליח להזיז אותה
אפילו סנטימטר .לבסוף אני מרפה ממנה ,מובס ,רועד ממאמץ .אפילו
הדבר הפשוט הזה נמנע ממני .אנחנו כל כך שונים.
ספרטה מרימה את החרב שלה מול הקלשון שבידיו של מאגו,
ואני מגונן בגופי על אביב ,מחפש נואשות משהו שאוכל לעשות ,כל
דבר...
ואז אני מבין .מאגו לא מרוכז בי עוד .ספרטה לא חוסמת אותי עוד.
אני מחייך ,מכוון את כל הכוח המועט שנותר בגופי ,ולוחש את
שמותיהן של כל הערים שאני מסוגל לחשוב עליהן בזו אחר זו.
מעולם לא ניסיתי לעשות דבר כזה .קריאה דורשת זמן ,ריכוז,
הקדשת מחשבה לעיר ,יצירת דמותה בדמיוני .אני לא עושה את זה.
אני פשוט אומר בשקט את שמותיהן ומנסה להטיל את כל רצוני אל תוך
המלמול השקט .בהתחלה נראה שדבר לא קורה .מעל ראשי ספרטה
מזנקת לעבר מאגו ,צרחת הקרב שלה מהדהדת —
ואז הן תוקפות .אני מרגיש את נוכחותן עוד לפני שאני שומע או
רואה אותן ,כמו גל בלתי נראה ששוטף אותנו .ואני לא היחיד .מאגו
הודף מעליו את ספרטה ונע לעברי ,חימה על פניו" .מה הן עושות?"
הוא דורש" .תעצור אותן!"
אני מנסה לנוע ,להתרחק ממנו ,אבל לא מסוגל .הקריאה גבתה ממני
יותר מדי כוח .אני מסוגל בקושי לרכון מעל אביב ,למרות שהמחשבה
שאצליח להגן עליה מפניו היא מגוחכת — אני בקושי מסוגל להישאר
בהכרה.
למזלי הרב ,הוא לא מספיק להגיע אליי.
