Page 129 - 22322
P. 129
שומרי הערים |129
מעל לראשה .זה לא היה חלק מתוכנית הקרב שלה .גם היא מנמיכה את
הקלשון והמגן שלה ,אף על פי שיכלה בקלות לנצל את הסחת הדעת
כדי לתקוף את תל אביב.
מאגו מהנהן" .לצערי .אני לא חושב שאצליח לשכנע אותך להשלים
את ההעברה".
"אתה חושב?" אביב צוחקת צחוק קצר ומחווה לעבר ספרטה,
שיורדת גם היא לקרקע ,לא רחוק ממנה" .היא כמו טורנדו מהלך! היא
לא יכולה לנהל את המקום הזה".
ספרטה ככל הנראה מבינה את נימת הדברים הכללית ,מכיוון שהיא
פולטת כמה מילים זועמות ומנופפת בידה החופשייה לעבר תל אביב.
מאגו עונה לה ביוונית שוטפת .אני נדרך כשאני מרגיש במבטה של
אביב עליי .היא מהנהנת ומצמצמת את עיניה ,ואני מנסה להבין מה היא
רומזת לי ,כשגל עצום שוטף את מאגו ואותי .אני מרגיש את אחיזתו
בי נשמטת — אצבעותיו נשלחות כמו טפרים ,מנסות ללכוד אותי שוב,
אבל הגלים נושאים אותי הרחק ממנו ,ואז משהו מחליק מתחת לגופי —
גלשן ,אני חושב ,ו —
הכול פוסק בבת אחת .הגל שנושא אותי נמוג ,אני נחבט בגלשן,
מתגלגל קדימה ונופל ,למזלי על אדמה ודשא ,ולא על אספלט .לרגע
אני שוכב שם ,כל גופי כואב ודואב ,ומנסה לאזור את הכוח לקום.
פעמוני אזהרה מצלצלים באוזניי בעוצמה מחרישת אוזניים ,כמעט כמו
זעקה.
לא ,לא כמעט .זו זעקה אמיתית .האימה ממקדת אותי ,משיבה לי
את כוחי כמו זריקת אדרנלין ,ואני אוסף את עצמי ,מתרומם בקושי
לישיבה ורואה את אביב.
מאגו אוחז בה ,יד אחת תופסת את זרועה בכוח והשנייה סביב גרונה,
חונקת אותה ,ובכל זאת היא צורחת ,צרחה איומה ,מקפיאת דם ,במלוא
הגרון והריאות .אני מרגיש אותו לוכד את כל מה שעולה מהצרחה הזאת,
כאילו היה המכשפה הרעה שגוזלת מבת הים את קולה ,וכל קולותיה
של תל אביב־יפו נשמעים בצרחה הזאת — פעמוני הכנסיות העתיקות
שנהרסו ונבנו מחדש ,קריאות השחפים בחופים והעורבים בכיכרות,
צפירות נהגי המשאיות ,שאגת גלי הים המתנפצים אל המזח ביפו ביום
סערה ,שאון המכוניות מדי בוקר בנתיבי איילון .בכוחות שלא ידעתי
