Page 130 - 22322

‫‪ 130‬רותם ברוכין|‬

‫שיש בי אני מצליח לקום‪ ,‬ולמרות שכל שריר בגופי דואב אני מדדה‬
‫לעברם‪ ,‬מוכן להתנפל על מאגו — בציפורניי‪ ,‬אם אין ברירה — וככל‬
‫שאני מתקרב‪ ,‬הצרחה מתחזקת‪ ,‬ואני שומע בה גם דברים שלא אמור‬
‫להיות להם קול כלל — ריח התבשילים בשוק הכרמל והפיתות החמות‬
‫באבולעפיה‪ ,‬מראה הנוף מראש מגדלי עזריאלי‪ ,‬רוח הים הנושבת‬
‫דרך סמטאות יפו העתיקה‪ ,‬רסס המים הקפואים בבריכות הנוי במתחם‬
‫אנדרומדה‪ ,‬מגע החול כנגד כפות רגליי החשופות על החוף‪ ,‬טעם המלח‬

‫על לשוני‪...‬‬
‫אני מתקרב עוד‪ ,‬מופתע לגלות שאוזניי אינן מדממות‪ .‬תל אביב‬
‫חיוורת‪ ,‬נראית חולנית‪ ,‬מתנודדת במקומה‪ ,‬קולה נחלש כל כך שאני‬
‫שומע בו כעת רק את קול הזעקה עצמה‪ ,‬והיא מנסה להדוף את מאגו‬
‫מעליה ללא הצלחה — מעולם לא ראיתי מישהו מחזיק רוח עיר בכוח‬
‫במקום — ומאגו מתנשא מעליה‪ ,‬גדול וגבוה ממנה פתאום‪ ,‬ואני מבין‬
‫מה הוא עושה לה‪ ,‬מבין שהוא לוקח ממנה הכול‪ ,‬שהוא הורג אותה‪,‬‬

‫ושאני חייב להגיע אליהם‪ ,‬חייב —‬
‫אני לא רואה את הקלשון המושלך‪ ,‬אבל אני מרגיש בבירור את גל‬
‫הזעם של ספרטה המלווה אותו‪ ,‬זעם טהור‪ ,‬נקי‪ ,‬הפוגע במאגו בכוח עם‬
‫הקלשון‪ .‬הוא ננעץ בחזה שלו — אביב כמעט משופדת בעצמה‪ ,‬אבל‬
‫הזריקה היתה מדויקת מאוד וחזקה מאוד‪ .‬מאגו מוטח הרחק לאחור‪,‬‬
‫צורח בכאב‪ .‬אביב נופלת לקרקע‪ ,‬ואני ממהר אליה — לפחות עד כמה‬
‫שאני מסוגל למהר‪ .‬מאגו קם‪ ,‬הקלשון עדיין נעוץ בחזהו‪ .‬ההבעה על‬
‫פניו נראית זועמת יותר מאשר כאובה‪ .‬ספרטה צועקת עליו ביוונית‪,‬‬
‫ואני שומע בקולה זעם‪ ,‬עלבון ותחושת בגידה‪ .‬היא מחווה אליי‪ ,‬אל תל‬

‫אביב‪ ,‬אליו‪ ,‬אליה‪.‬‬
‫מאגו לא אומר דבר‪ .‬הוא שולח את ידו ושולף את הקלשון מחזהו‪.‬‬
‫מתחת לחולצה הקרועה בשרו מתאחה ונותר ללא סימן‪ .‬אני תוהה מתוך‬
‫קיפאון האימה אם הכוחות האלו תמיד היו ברשותו‪ ,‬או שהוא לקח‬

‫אותם מאביב‪.‬‬
‫ספרטה אומרת משהו שאני משוכנע שהוא קללה‪ .‬חרב עצומה‬
‫מתגשמת בידה‪ ,‬והיא מניפה את המגן שלה‪ .‬רעמים נשמעים שוב‬
‫בשמים מאחוריה‪ ,‬וברק מאיר את עיניה השחורות‪ .‬היא מסיטה את שערה‬
‫מפניה‪ ,‬ומפרק כף ידה המדמם מותיר פס דם על מצחה‪ ,‬מה שגורם לה‬