Page 127 - 22322
P. 127
שומרי הערים |127
אני משתעל ונשנק לפני שאני מצליח שוב לנשום כרגיל .הכאב
מרפה ממני מעט ,אבל הנשימה העמוקה מזכירה לי את ראשי וגופי
הדואבים מהמכות של מאגו .הוא מאט את המכונית באחד הרחובות
הסמוכים לכיכר המדינה ,נינוח.
"היא לא ילדה ",אני אומר.
"מה?"
"תל אביב־יפו .היא לא ילדה .חלק ממנה בן אלפי שנים .היא תכסח
לשניכם את הצורה".
הוא מחנה את המכונית ומשחרר את חגורת הבטיחות שלו ושלי.
"אולי זה היה נכון ,אם השומר שלה לא היה בידי ".הוא יוצא ופותח
את דלת הנוסע .אני מועד כשהוא מושך אותי בכוח על רגליי .כאב חד
עובר ברגלי ,כנראה מהנפילה או מהמכה שלו .אני מגלה שאני יכול רק
לצלוע.
"אני לא אתן לך לפגוע בה ",אני אומר כשהוא גורר אותי בעקבותיו.
הוא מחייך אליי ,חיוך מלגלג ומתנשא" .יונתן יקר שלי .אם היה
בכוחך לשנות משהו בשלב זה ,לא הייתי מספר לך דבר".
אני בקושי מזהה את כיכר המדינה כשאנחנו נכנסים אליה.
העצים כרותים וגדועים ,עמודי החשמל והתאורה מעוקמים ומרצדים,
המדשאות חרוכות .מכתשים גדולים ממלאים את רוב שטח הכיכר כמו
מפגיעת אסטרואידים .מכוניות מעוכות ,כאילו הושלכו מגובה רב,
מנקדות את השטחים הנותרים .צינורות מים שהתפוצצו יצרו אגמים
קטנים ,וסביבם המדרכות והכבישים שבורים ומחורצים .המבנים סביב
הכיכר בוערים או מעלים עשן ,ואחד מהם נח בעי חורבות .אני לא שומע
קריאות כאב או בהלה .נראה שלפחות כאן בני האדם נסו על נפשותיהם
מזמן ואין אבדות בנפש.
צל חולף מעלינו ,וכשאני מרים את עיניי ,אני רואה את ספרטה ואת
תל אביב .שתיהן נראות נורא .ספרטה איבדה את הקסדה שלה ,ושערה
הזהוב כמעט חום מבוץ .במקומות שבהם השריון לא מכסה אותה ,היא
שותתת דם .הקלשון שלה מעוקם מעט ,והמגן שבידה השנייה ראה
ימים טובים יותר .כשאני מתרכז ,אני מרגיש את ה ֵחמה קורנת ממנה
בגלים ,אבל רגש אחר מלווה אותה — התרגשות ,חדוות קרב ,תאוות דם.
התחושות שלה מחליאות אותי.
